שתי כנסיות מרשימות, המתחבאות ביער כפר החורש סמוך לנצרת, הן עדות לכפר מעלול שהיה כאן. בני הכפר מעולם לא שכחו: הם שיפצו את הכנסייה, והצעירים מתכננים את בניית היישוב מחדש. זכותם?

הפסטיבלים בטבריה מתקשים לגשר על הפער בין ההיסטוריה של העיר לבין הנגישות שלה. אורית לבנין-דגני מאמינה שזיכרון אירועי 48' והדו קיום ששרר בעיר לפניהם יאפשר לעיר לזקוף את ראשה

אני מניח שלמרבית חברי הקיבוץ שלנו, כמו לי, יש הבנה לקשר הרגשי של בני המשפחות אל אתר הכפר חוביזה, ובמיוחד לבית הקברות שם, ולרצון כי המקום יישמר בדרך מכובדת, בדיוק כשם שאני רוצה שיישמר בית קברות יהודי אי שם בפולין או בגרמניה

הפורום המשפטי פנה בסוף השבוע לשר החינוך בעקבות השתלמות קיץ למורים מטעם "זוכרות", שעסקה בלימוד ה"נכבה" במערכת החינוך.

לדברי עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, "חוק שמבקש להגביל את הדיון הציבורי לגבי שאלות עקרוניות הנוגעות לאופי המדינה אינו פוגע רק בחופש הביטוי של כל אזרחי המדינה, אלא גם באינטרס הציבורי של החברה בכללותה. דיונים חופשיים ונוקבים, גם בסוגיות פוליטיות כאובות, הם הכרחיים לקיומה של חברה דמוקרטית ופתוחה. השתקת המיעוט על ידי הרוב סותרת עקרונות יסוד דמוקרטיים".

בעקבות המכתב של שמחון וביקורי הפקחים, שיגרו ועד ראשי הרשויות ותת-הוועדה לחינוך בוועדת המעקב מכתב לשר החינוך, גדעון סער. העתק של המכתב הועבר גם למנכ"ל המשרד, ד"ר שמשון שושני. במכתב נטען כי המורים הערבים נרדפים על רקע השתתפותם בשביתה לציון יום האדמה.

מאז שנת 2002 הצליחו האפוטרופוס ועמותת מתנחלים בשם "חומות שלם" להביא לפינוים של שלושה מתחמים בשכונה, שאוכלסו מאז ביהודים. העמותה, שעם פעיליה נמנים ח"כ לשעבר בני אלון ופעיל הימין צחי ממו, מוכרת מפעולה דומה של פינוי פלסטינים ויישוב יהודים בשכונת שייח ג'ראח הסמוכה. שמונה המשפחות היהודיות שמתגוררות במקום זוכות להגנה של מאבטחי משרד השיכון. בימים אלו נעשים שיפוצים מקיפים באחד המתחמים, ודירה וחנות נוספות שהועברו לבעלות יהודית עומדות ריקות, כך שהיישוב היהודי הקטן צפוי לגדול בקרוב.

עורכי הספר האמינו ששירה, ובמיוחד שירה לירית, יכולה לתת ביטוי לכל מיני תכנים, צרכים או מחאות שההסיטוריה הרשמית לא יכולה להכיל אותם. השאלה, האם השירה העברית שפורסמה בשנים האלה אכן נתנה ביטוי לכל התכנים האלה בכללותם, נשארת פתוחה, גם לאחר שקוראים את ההקדמה של חנן חבר.

איש אינו צריך להתעניין בהיסטוריה מפני שהיא חוזרת, או מפני שיש בה פרללים מדויקים. היא אינה חוזרת, אין בה פרללים, יש בה לכל היותר כמה רמזים דקים. בסך הכול תמיד אפשר להתנחם באפשרות שהחלטות נכונות מתקבלות באחד היקומים הפרלליים הסמוכים, כך ששום דבר אינו אבוד, אלא לפעמים. (ככה זה לפחות נראה על גדות הפוטומק).

הצעת "חוק הנכבה" שתועלה להצבעה מחר בקריאה שנייה ושלישית, עם סיום מושב החורף של הכנסת, מדגימה היטב את הרוח המנשבת בכנסת הנוכחית: רוח אנטי-דמוקרטית, גזענית ואולי מעל הכול - אטומה וחסרת רגישות. זוהי רוח אנטי-דמוקרטית, משום שחופש הביטוי הוא אחד העקרונות החשובים ביותר של הדמוקרטיה, והוא מיועד להגן גם על ביטויים מקוממים ופוגעניים.

מארגני הקורס לא התייאשו מכך שהמכללה הראתה להם את הדרך החוצה. עד מהרה הם מצאו אכסניה חדשה עבור הקורס בבית הספר עינות ירדן בקיבוץ עמיר. הקורס לא מיועד לתלמידי בית הספר ומתקיים אחר הצהריים. הייטנר פנה גם להנהלת בית הספר, בדרישה שתפעל להוצאת הקורס מתחום בית הספר, כפי שעשתה מכללת תל חי. ההנהלה לא התרשמה מפנייתו, והקורס החל לפעול במקום.

סדרת הרשימות שפורסמו לאחרו־נה ב"ידיעות הקיבוץ" בנושא הקיבוצים וההתנחלויות, כמו גם הכתבה על פעילות "זוכרות" בגליל העליון והתגובות עליה ("נכבה, לא בבית ספרנו", ידיעות הקיבוץ 11.2 ) - מחייבות התייחסות לכמה היבטים קיבוציים. חברי קיבוצים נוטים לזהות את עצמם כחלק מהשמאל הישראלי, נאמנים למחנה השלום. זו, ככל הנראה, הסיבה לעלבון העמוק שעולה בהם, ומייד אחריו זעם קדוש, כשמישהו מעז לכנותם מתנחלים ואת הקיבוצים התנחלויות.

במקביל להריסות, כבר החלו אנשי הקרן הקיימת לישראל בעבודות הנטיעה להרחבת יער השגרירים על אדמות אל-עראקיב. לקק"ל יש תוכנית לייעור הנגב, כחלק מייהודו על חשבון אוכלוסיות מקומיות והשתלטות על קרקעותיהם. הנטיעות באל-עראקיב הן חלק מתוכנית ליישום המדיניות הגזענית לייהוד הנגב וגירוש התושבים הבדווים, שבה חברו יחד הממשלה, מנהל מקרקעי ישראל, והקק"ל, המשמשת כזרוע המבצעת וגורם מרכזי במדיניות זו.

וכעת התבשרנו על המהלך השלישי: לא רק ירושלים אלא גם חברון שבשטחים; לא רק שיתוף פעולה בלעדי עם הציונות הדתית, אלא גם עם הגרעין הקשה של המתנחלים; ואם, בשלב זה, מדובר ב"פיילוט" בלבד, הכוונה היא להרחיבו בעתיד לכלל תלמידי מערכת החינוך. התוכנית "נעלה לחברון", שעליה הכריז סער בביקורו לפני יומיים בקריית ארבע ובחברון, נועדה לעודד תלמידים לבקר במערת המכפלה במטרה "לחשוף אותם לעיר האבות ולמורשת היהודית העתיקה הגלומה בה". את התוכנית יזם, לפי העיתונות, ראש מועצת קריית ארבע, מלאכי לוינגר, ושותפים בה ראשי היישוב היהודי בחברון.

אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל ומנהל מרכז יובלים לפלורליזם וזהות יהודית של מכללת תל חי, שמע לפני כמה שבועות על קורס חדש שהולך להיפתח במקום עבודתו. הקורס אמור היה לעסוק "בנכבה הפלסטיני" מטעם ארגון השמאל הרדיקלי "זוכרות". עמותת זוכרות, עוסקת ב"שימור הזיכרון של הנכבה הפלסטינית". ערים שכונות ומקומות שנכבשו על ידי צה"ל עוד בתקופת 48' זוכים להנצחה על ידי העמותה.

בסיפור הזה אני לא "האיש הרע" אני לא פועלת בחתרנות ואני לא מוכנה ששום אדם יוציא אותי, מבלי לדבר איתי ולו פעם אחת, כאויבת החברה.

לצד קוראי העברית, המהווה את קהל היעד הראשון של זוכרות, שיבת פליטים פלסטינים היא בראש וראשונה עניין פלסטיני, אזרחי ולאומי

"השוטרים אמרו לי שקיימת כוונה להגיש נגדי כתב אישום. דרשו ממני שאסיר את השלט שנתלה על רחוב הרצל. בסוף שיחררו אותי בערבות, ובתנאי הרחקה למשך שבוע מרמלה. מדובר בניסיון מצד המשטרה להפחיד אותנו ולהפריע לזיכרון הנכבה. עשינו פעולות דומות במקומות אחרים בארץ, כמו חיפה, ושם לא היתה כל התנגדות מצדה של המשטרה. צר לי מאד על ההתנהגות הזו", אמר אמש.

יוסף מקטיין, מנחה הקבוצה מסביר, "הקורס בנוי מחמישה מפגשים בני שלוש שעות הכוללים שיחות וסדנאות בשטח – לדוגמה, ביקורים בכפרים הרוסים. אך חשוב להדגיש שהכוונה היא לא רק להיבט ההיסטורי של הנכבה, אלא יש רצון להביא גם את ההיבט הרגשי של כל אחד מחברי הקבוצה, לבדוק מה אנו חשים כלפיי החומר שמונח לפנינו".

 לדעת אבו סיתה, אפשר להחזיר את הפליטים שירצו בכך למקומות מגוריהם בתוך ישראל בלי לפגוע באף יהודי. וכיצד? 

בערכת הלימודים שהכינה, עושה עמותת "זוכרות" העוסקת בלימוד הנכבה, שימוש בניסוחים כמו אלה: "יש להעמיק את ההבנה שהנכבה איננה רק הגירוש, אלא גם הרס כפרים ומחיקת העדויות לחיים הפלסטינים".

"מוריס, שאימץ לעצמו השקפה דרוויניסטית הגורסת כי רק החזק שורד, אינו חשוד כמובן בשמאלנות יתרה. מה שלא מונע ממנו להוסיף לדברים הנ"ל גם קטע מדוח שחיבר איש ארגון ההגנה יצחק לוי שלושה ימים לאחר הטבח, ובו הוא קובע ש"כיבוש הכפר נעשה באכזריות רבה. משפחות שלמות, נשים, זקנים וטף נהרגו... חלק מהשבויים שנלקחו והועברו למקומות מעצר, ובהם נשים וילדים, נרצחו באכזריות על ידי שומריהם". בדוח משלים לדוח המצוטט לעיל, כתב לוי שפיקד על שירותי המודיעין של ההגנה בירושלים כי לוחמי האצ"ל "אנסו מספר בחורות ורצחו אותן לאחר מכן". "

אחריו נשאה דברים פרופ' קליר אורן מעמותת "זוכרות": "לא צריך לפחד מזכות השיבה ולא צריך להכחיש את הנכבה. ההכרה בזכויות של העם הפלסטיני רק תסייע לפיוס בין שני העמים".

"בשבועות האחרונים מנהלים פעילי ימין מאבק נגד לימודי האזרחות במערכת החינוך, במיוחד בהתייחס לנושאים כמו זכויות אדם וזכויות ערבים, ומרבים לשלוח תלונות בעניין למשרד החינוך. בתגובה לכך וכמעין צעד מונע, הוחלט לאחרונה במט"ח להסיר מאתר לימודי אחר פרק על הפליטים הפלסטינים. "זו תקופה מקארתיסטית. אנחנו מתחילים לפחד מכל פרסום, שעלול להיתפס כחורג מהמדיניות הרשמית", אומר בכיר באחד הארגונים לחינוך לאזרחות."

"בעוד סוגיית הפליטים הפלסטינים עומדת מאז במרכז השיח הציבורי בישראל ובעולם(עניין "זכות השיבה") סוגיית הפליטים היהודים קיבלה רק באחרונה, ב-22 בפברואר השנה, הכרה בישראל עם חקיקת החוק "לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן". החוק קובע, כי במסגרת משא ומתן להשגת שלום במזרח התיכון ייכלל גם נושא הפיצויים בעבורם."

נראה שחברי משמר-העמק עדיין חוששים פן מישהו ישוב למקום שנטש במלחמת 48', או ידרוש פיצוי על כך. זהו חשש הזוי. לפני המלחמה היו יחסי רעות בין הכפר לקיבוץ, חברים דיברו ערבית עם תושבי המקום, ורק לאחר שהכפריים עזבו או הועזבו, הלכו החברים לבן-גוריון וביקשו ממנו אישור להרוס את הכפר - מה שאכן קרה. בסך הכל רצינו לעבור בתחומי הקיבוץ ולערוך טקס קצר במקום שאין בו דבר. אבל שם מפחדים, כנראה, מהשלדים שיש בארון, ולא מאפשרים לנו לעשות זאת".

"חזון "שתי מדינות לשני העמים" - כמו "שלום עכשיו", כמו "ארץ ישראל השלמה", כמו "ירושלים שחוברה לה יחדיו" - נהפך לסיסמה ריקה. לא כי הרעיון רע, אלא משום שאי אפשר להגשימו. חלון ההזדמנויות ההיסטורי נסגר על ידי הקנאים הדתיים משני הצדדים. בלית ברירה מסתמן הפתרון של מדינה דו-לאומית בסיוע בינלאומי כאפשרות היחידה שעשויה להוביל לפתרון הסכסוך. "

"ארגון זכויות האדם Human Rights Watch דרש היום (ב') מירדן לחדול מייד משלילת אזרחות של תושבים ממוצא פלסטיני, ופרסם דו"ח שלפיו אלפים סובלים מצעדים שרירותיים שמונעים מהם זכויות אדם בסיסיות. לטענת הארגון, רק בין  2004 ל-2008, יותר מ-2,700 אזרחים ירדנים נפלו קורבן למהלכים מנהלתיים שונים שיצאו לפועל בלי אזהרה, תוך הפרה לכאורה של חוקי המדינה."

"אחרי שהפתרונות הפוליטיים המושלמים איכזבו, אחז בנו, פלסטינים ויהודים, הייאוש. בישראל הימין עדיין לא הכריע לאן דרכו, ומאז מאורעות אל-אקצה השמאל המרכזי המתון איבד את ביטחונו העצמי באשר לפתרון של שתי מדינות לשני העמים. רק השמאל הרדיקלי מתמיד להאמין ולייחל לפתרונות יצירתיים של מדינת כל אזרחיה, או מדינה דו-לאומית, שבה השונא יישב עם השונה וימצאו דרך לחיות יחד, משום מה. לשם כך, נטען, יש צורך באמנה אזרחית שתסדיר את הישיבה יחד, בלא לשאול מה יהיה הדבק המחבר בין שני האתוסים הלאומיים הללו. "

"במהלך דרמטי בן חמש שנים מבקשת התוכנית להפיח חיים חדשים בציונות", כתבו מחברי החוברת שהונחה על שולחן השרים. העורכים מצהירים במפורש שבכוונתם לשים דגש רק על ההיסטוריה היהודית והציונית של ארץ ישראל. מלבד נושא השימור, המדינה תגבש תוכניות לימודים שילמדו על האתרים הנבחרים. "יום אישור התוכנית הוא לא יום חג לפוסט-ציונים", אמר מזכיר הממשלה והאחראי לגיבוש התוכנית, צבי האוזר, בתגובה לביקורת.

הקרן החדשה תומכת, למשל, בעמותת "זוכרות". מדובר בעמותה שחותרת, באופן מוצהר וגלוי, לחסל את מדינת ישראל, באמצעות מימוש "זכות השיבה". לא שיש זכות כזאת, ולא שהיה תקדים אחד ל"שיבה" המונית לאחר חילופי אוכלוסין בעקבות מלחמות - אבל לקרן זה לא מפריע. היא תמיד תקפוץ עם סיסמת "זכויות אדם".

בשנים האחרונות יותר ויותר יהודים משתתפים בתהלוכות השיבה ליישובים הפלסטינים שישראל כבשה בנכבה וההזדהות עם זכות השיבה הולכת ומתרחבת. יהודים אלה מערערים בכך על הדיכוטומיה האתנית/לאומית של הסיסמא הנ"ל, בהכירם בטרגדיה שהתרחשה ב-1948 כהיסטוריה שהיא גם שלהם.

"בכל מקום בונים - בכפר עציון, באלעזר, באלון שבות", ענה לה בנימוס, אבל בלי לנסות למצוא חן, מוחמד, בנו של המוח'תאר. "למה אני לא? אנחנו רואים את הילדים שלכם. הילד שלי שואל: למה לילדים היהודים יש ככה וככה, ולי אין?"

באנתולוגיה חדשה של שירה עברית על הנכבה שפרסם כתב העת סדק בעריכתו של פרופ' חנן חבר (אל תגידו בגת) ניתן למצוא עדות מוצקה למה שהתרחש פה ב-1948 מפי משוררים יהודים. זהו השלד בארון, שאם יתגלה יאיים על מוסריותה וצדקתה של מדינת ישראל.   המפגש בין ח"כ זחאלקה ומרגלית הוא משל למשבר המוסרי בו נמצאת הציונות היום.

הסיסמה הנלוזה המקובלת היום - יהודי לא מגרש יהודי - אולי תקבל אופי אנושי אם ייאמר: יהודי לא מגרש בן-אדם, ובמקרה זה: יהודי לא מגרש ערבי...
תמימות היא לחשוב שסיסמאות אמורות ליצור מציאות, אבל מסתבר שהסיסמאות וצבעי הכתום מלהיטים יצרים אפלים, הנובעים מבורות ומאי-ידיעת ההיסטוריה שלנו בארץ.

"צריך להגדיר מחדש את מטרות השלום, לוותר על פתרון שתי המדינות ולחתור למסגרת דו-לאומית, ואז יש סיכוי שמחנה השלום והשמאל יתעורר. לא לשלול את האחר. זה בולט במיוחד בשירתו של אבות ישורון שהבין לעומק שאין כל דרך להכיר בטראומה היהודית של השואה מבלי להכיר את הטראומה הפלסטינית של הנכבה. צריך להעמיד את שתי הטראומות, היהודית והפלסטינית, זו לצד זו וזו עם זו, מבלי לנהל פנקסנות של מי הטראומה נוראית יותר".

מרגע שהתקבלה ההחלטה, ההנהגה הציונית ספרה את תושבי הארץ לפי קו החלוקה בין יהודים לערבים, וקולות ההתנגדות בקרב היהודים נטמעו בקול שהפך דומיננטי ו"מייצג". עמדת ההנהגה בעד החלוקה וההצדקה ללא סייג של שימוש באלימות כדי לכונן את המשטר היהודי, הוצגו כדעת היהודים כולם.

הגיון התנגדותם של רוב תושבי הארץ לתוכנית החלוקה לא זכה כמעט לשום התייחסות. במציאות שבה נוצר מקום רק לשני סיפורים מתחרים, שצמחו כביכול מהזדמנויות שוות, הוא הובנה כמאפיין של "מנטליות לא-רציונלית" או של "הסיפור שלהם".

קשה היה לראות את השרידים המעטים, אבל ברגע שהבחנתי בכך, לא יכולתי עוד להתעלם משרידי הכפרים, משרידי בתים של אנשים שגרו בהם עד 1948. הנכבה (שבערבית משמעותה אסון גדול) החלה באות שנה, כשחלוצי הציונות החלו בגירוש מרבית התושבים הפלסטינים, בהרס בתיהם ובמחיקת התרבות הפלסטינית העשירה.

"התנועה הציונית, ולאחריה מדינת ישראל, קשורות בקשר בל יינתק לדת היהודית. הן טוענות לקיומו של 'עם יהודי' בינלאומי וא-היסטורי שהישות הישראלית היא מדינתו. הביטוי 'עם יהודי' הוא ניסיון לא מוצלח לחלן את הביטוי הדתי 'עם ישראל', שאף הוא זכה לעדנה מאז יוני 1967. לכן, אותו מבנה מדיני שרוצה להצדיק בפני ההמונים היהודים בשטחי 48' את קיומו, עומד ונופל עם קיומו של המושג 'עם יהודי'. וכאן מופיע במלוא כוח התפקיד של הדת... (לפיכך) יש לנתק את מדינת ישראל מהזיקה היהודית שלה".

רולא, פלסטינית מארה"ב, ביקרה בארץ לאחר שהוריה ברחו מישראל בשנת 48', והייתה הראשונה ממשפחתה לבקר בכפר בו גדלה אימה

בין אבן גבירול לארלוזורוב מתחבאת שכונת סומייל, שריד חי של כפר ערבי. לב לבייב מנסה להשתלט, הערבים שברחו רוצים זיכרון

ככריכה כך גם התוכן. טיול קצר מהכריכה אל עמוד עשרים מספר את סיפור כתב העת כולו. על העטיפה אורנומנט פרחוני, מאלה שרואים מפעם לפעם על מרצפות ישנות בבתים ערביים ועליהם גאוות בעליהם היהודים. על האורנומנט, ספק צללית חתול ספק חתול שחור (פריד אבו שקרה, חתול מתמתח ואורנומנט, 2006, שמן על בד). מעל ראש החתול מתנוסס שמו של כתב העת: "סדק - כתב עת לנכבה שכאן", רוצה לומר, סדק בתודעה בקולקטיווית הישראלית, אשנב לנכבה שהחלה ב-48' וממשיכה עד היום בפעולות ישראל בשטחים.

הפלשתינים יקבעו את גורלם למרות שחוגים יהודיים הביעו רצון לקחת חלק בהתארגנות החדשה, מח'ול טוען כי הקואליציה לא פונה לישראלים או לדעת הקהל הישראלית. "מי מהישראלים שרוצה להצטרף למאבק משותף, שיצטרף", אמר. "אבל אני לא רוצה לפנות לדעת הקהל הישראלית. אנחנו לא מחפשים טובות".

"בראש מעייניה של 'קואליציית השיבה הפלשתינית' תהיה הכרזת שנת השישים ל'נכבה' הפלשתינית (מה שהפלשתינים חווים כאסון שפקד אותם ב-1948 – א.ע), כשנת הגברת המאבק למען שיבת הפליטים למולדתם וליישוביהם ולהשבת רכושם בהתבסס על החלטות האו"ם ועל אמנות זכויות האדם", אמר מח'ול.

מנציחים את הנכבה: פליטי הכפר עמואס הביעו את תקוותם כי יוכלו בקרוב לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם היהודים

השלטים והפעילויות לציון 59 שנים ל"נכבה" מאורגנים על ידי ארגוני השמאל "'זוכרות", "בת שלום", ו"פרופיל חדש". בשלטים, שחלקם נתלו על לוחות מודעות בירושלים, בתל-אביב, בחיפה וברמת השרון, נכתב: "'צבר – עד 48' היה פה כפר. השנה נקיים אירועים לזכור ולהזכיר מה היה ליד ומתחת לבית שלנו עד 48' בלי כוונה לארוז מזוודות, להצביע על אשמים, או לזרוק מישהו לים. נספר מה היה פה באמת ב-48'".