זכות השיבה היא זכות-אדם בסיסית, שאינה אמורה להיות מותנית בפיתרון מדיני זה או אחר. אין ספק שעם יישום השיבה, בין אם במסגרת של 2 מדינות או של מדינה אחת, ישראל תשנה את אופייה. אופי השינוי והיקפו תלויים, בין השאר, בהסכמות שיגיעו אליהן הצדדים במשא ומתן. 'זוכרות' מאמינה שהשינוי הזה טומן בחובו סיכוי גדול לריפוי הפצע העמוק בין ישראלים לפלסטינים, ולראשונה להשתלבות אמיתית של הישראלים במזרח התיכון.

מרבית האוכלוסייה היהודית בישראל מתגוררת באזורים עירוניים המהווים רק כרבע משטח המדינה. שלושת הרבעים הנותרים מאוכלסים בדלילות, וחיים בהם כ-160,000 יהודים בלבד. מוצאם של רוב הפליטים הפלסטינים הוא מאזורים אלה. ממחקרים שנעשו ע"י החוקר הפלסטיני ד"ר סלמאן אבו-סיתא בסוף שנות ה-90 עולה כי על כ-90% מן האדמות של הפליטים הפלסטינים עדיין לא הוקמו ישובים חדשים (למרבה הצער, בשנים האחרונות נמכרות חלק מאדמות הפליטים כחלק מתהליך הפרטת אדמות המדינה, ונמשך לאיטו גם הרס הבתים שנותרו על עומדם).

לגבי שאר המקומות, ברור שלא ניתן להחזיר לאחור את גלגל ההיסטוריה. לא פותרים עוול ע"י יצירת עוול חדש. במקרים כאלה, פתרון אפשרי יכול להיות שיבה של הפליטים לישובים חדשים שייבָּנו עבורם במקום קרוב. בכל מקרה, הפתרונות המעשיים בשטח צריכים להיות נידונים במשא ומתן בין הצדדים. 

ראשית כל, חשוב להבין שהנכבה היא בסופו של דבר הכרעתה הפוליטית של ממשלת ישראל לאחר המלחמה לא לאפשר את שיבת הפליטים ולהרוס את בתיהם. מבחינה זו, אחריות הצדדים לפרוץ המלחמה, אינה תירוץ לנכבה.

כאמור, לכל אדם שמורה הזכות לחיות בביטחון בביתו ובמולדתו. הסכמתו או אי הסכמתו של אדם לחלוקה של ארצו היא בגדר דעה פוליטית, שאין לה כל קשר לזכויותיו הבסיסיות. עם זאת, כדאי להבין את מניעיה של ההתנגדות הפלסטינית להצעת החלוקה של האו"ם: הצעה זו חילקה את הארץ לשתי מדינות עתידיות, כאשר במדינה היהודית הפלסטינים היו אמורים להוות כמעט מחצית מהאוכלוסייה. היה ברור לכל, שמדינה יהודית לא יכולה להתקיים בהרכב אוכלוסיה כזה, ושתוכנית זו תוביל בשלב זה או אחר לטרנספר של האזרחים הערבים מהמדינה. זו הייתה אחת הסיבות לכך שמרבית הפלסטינים התנגדו להצעה זו; ומאחר שלמעשה הם היוו רוב גדול באוכלוסיית פלשתינה המנדטורית, הם ראו בהצעה זו ניסיון של המיעוט היהודי לכפות את דעתו על הרוב. מעבר לכך, לעתים ישנה נטייה לשכוח שגם בציבור היהודי רבים התנגדו להצעת החלוקה (הרוויזיוניסטים), או ראו בה רק שלב ביניים (מפא"י), ושבמהלך המלחמה כוחות הצבא הישראלים התעלמו מהצעת החלוקה וניהלו התקפות וכיבושים מעבר לקוויה. 

במהלך המאה ה-20 נוצרו במקומות שונים בעולם בעיות של פליטים, ביניהם גם זו של הקהילות הגרמניות שהתגוררו באזורים שונים במזרח אירופה. עצם העלאת השאלה לגבי פליטים אלה (אשר יוחסה להם, לעיתים, באופן כוללני אהדה למשטר הנאצי) מנסה בדרך כלל לערער על האוניברסאליות של זכות השיבה, ולהצדיק טיהור אתני ע"י קישורם של המגורשים עם כוחות פוליטיים מסוימים. 'זוכרות' אינה מאמינה שזכותו של אדם לגור בביתו ובמולדתו מותנית בדבר כלשהו, או תלויה בזהותו הפוליטית, והדבר נכון גם לגבי הפליטים הגרמנים. יחד עם זאת, בשנת 1972 נחתמו בין גרמניה המערבית לבין פולין הסכמים, שבהם ויתרה גרמניה קולקטיבית על זכות השיבה של אזרחיה הפליטים לאותם אזורים, כך שהשאלה הזאת, לפחות באופן רשמי- סגורה.

'זוכרות' קמה על מנת להזכיר סיפורים שהודחקו ונשכחו בקרב הציבור היהודי בישראל. אין בכך כדי להתעלם מפשעים שנעשו כנגד יהודים, אך אנו מאמינים/ות שקולם של הקורבנות היהודים בסכסוך נוכח דיו בשיח הישראלי. 

לכל פליט ופליטה הזכות לחזור למולדתם ו/או לקבל פיצוי על אבדן ביתם ורכושם, בלי הבדל מוצא. מזכות זו אמורים ליהנות גם יוצאי המדינות הערביות שהגיעו לארץ. יחד עם זאת, הפליטים הפלסטינים כלל אינם אחראים לגורלם של אותם יהודים, ולכן אין להתנות את פיתרון בעייתם (הן מבחינת השיבה והן מבחינת הרכוש) בזו של יוצאי מדינות ערב.

"תאריך סיום" לזכות השיבה, ואיתו סוף מעמד הפליטות, הוא דבר שנקבע בהסכמים בין שני הצדדים, בהתבסס על אפשרות הבחירה של הפליטים. כל עוד אין הסכם, הזכויות עוברות אל צאצאי הפליט/ה ללא הגבלת זמן, בדומה לזכויות הקנייניות.

המחויבות העיקרית של 'זוכרות' היא בקרב הציבור היהודי שבתוכו היא פועלת. 'זוכרות' מאמינה שהפיתרון הצודק של בעייתם של הפליטים הפלסטינים, ישפיע בצורה חיובית על הישראלים כולם.

במציאות בה מתנהל מאבק על מה לזכור וכיצד זוכרים, פעולת הזיכרון עצמה היא פוליטית. 'זוכרות' מאמינה שהזיכרון ולקיחת האחריות על הנכבה הפלסטינית ע"י הציבור היהודי בישראל הם תנאי בסיסי והכרחי לפיוס ושלום בין העמים, אך הם אינם מספיקים. בין השאר חייבת להתלוות אליהם גם קבלה של זכות השיבה של הפליטים. גם עם השגת הפיוס, פעולת הזיכרון אינה יכולה להסתיים- היא משימה מתמשכת. בכל מקרה, אנו מאמינים/ות שעל הפתרון הפוליטי להתגבש מתוך עבודה משותפת ומוסכמת בין ישראל והפליטים עצמם. 

בעמותת 'זוכרות' ישנם נשים וגברים. השם 'זוכרות' נבחר משום שאנו מאמינים/ות שסוג הזיכרון הרווח בחברה הישראלית לגבי מלחמת 1948 הוא זיכרון מיליטריסטי ושוביניסטי באופיו, שעוסק בעיקר בקרבות, במבצעים, בכיבושים ובהרואיקה. בחרנו להשתמש בפועל שפחות מקובל בשפה העברית, כביטוי לניסיון שלנו ליצור חלופה פמיניסטית שתעלה נושאים אחרים, כמו חייהן של הקהילות הפלסטיניות שחיו בארץ עד המלחמה, וגורלם של הנשים, הגברים והילדים שהרכיבו אותן.

מעריכים כי כיום מתגוררים מעל ל-5 מיליוני פליטים פלסטינים במדינות שונות, כולל בשטחים הכבושים. מתוכם מעל 260,000 עקורים פנימיים, שהם אזרחים ישראלים שנותרו בתוך תחומי הקו הירוק. קיימת הסכמה רחבה בין הפליטים על עצם זכותם לשוב, אולם לא ניתן לדעת מראש כמה יבחרו לעשות זאת, כאשר תוצע להם הברירה בפועל .