למה זוכרות קיימת?

מבוא

אירועי 1948 כוננו את הסכסוך הישראלי פלסטיני וניתן לראות בהם את שעת האפס שלו. הנכבה הפכה את רוב תושבי הארץ הפלסטינים לפליטים ורוב יישוביהם הוחרבו. מדינת ישראל קמה מתוך החלום והתכנית הציונית לכונן ריבונות יהודית אקסקלוסיבית בפלסטין, "ארץ ישראל" עבורה. הנכבה כוננה את יחסי הדיכוי של הפלסטינים בידי היהודים בישראל ומאז הם מתבטאים באופנים שונים, כך שלא ניתן להבין את הסכסוך המתמשך ללא התייחסות לאירועי אותה תקופה. למרות זאת, היהודים בישראל ממעטים להתייחס לטרגדיה שפקדה את הפלסטינים ב-1948 הן מההיבט האנושי, לא כל שכן מבחינת אחריות היהודים בישראל לחלקם בנכבה. אירוע מכונן זה נתפס כביטוי לשאיפת הערבים בארץ ובמזרח התיכון לסלק את היהודים, עובדה שהביאה למלחמת הגנה יהודית שבסופה היהודים ניצחו והצד הפלסטיני המובס שילם את המגיע לו. המשך התעלמותם של היהודים מהנכבה הפלסטינית, ובמיוחד מלקיחת אחריות על חלקם בה, מהווה את אחד מגורמי היסוד להמשך הסכסוך האלים שגורם סבל בעיקר לפלסטינים אבל גם מערער את ביטחונם ואת חייהם של היהודים בארץ.

החזון של זוכרות

לקיחת אחריות מצידם של היהודים על חלקם בנכבה הפלסטינית היא תנאי הכרחי לכינון שלום צודק ופיוס בין תושבי הארץ היהודים והפלסטינים. הזיכרון של הנכבה הפלסטינית וההכרה בחוב המוסרי של היהודים בישראל הינם משא נצחי שעל היהודים לשאת כדי להביא לחיים טובים יותר להם ולכל תושבי הארץ. החשיבות של שמירת זכר הנכבה אינה תלויה בשינויים הפוליטיים והתרבותיים, היא מתאימה למצב הסכסוך כיום ותהיה חשובה אולי אף יותר בשימור מצב של שלום בעתיד. שלום ייכון בארץ רק לאחר שכל תושביה ופליטיה יוכלו לחיות בה ללא איום של גירוש או מניעת שיבה בכוח. לכן, הכרה בזכות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם הינה תנאי הכרחי לכינונו של שלום ומשטר דמוקרטי אמיתי בארץ. זכות השיבה אינה צריכה להיות תלויה באופי ההסדר הפוליטי הסופי בארץ (שתי מדינות, מדינה אחת, קונפדרציה וכו') אלא היא תנאי קודם לכל אלה. שיבת הפליטים הפלסטינים היא האתגר החשוב ביותר עבור היהודים בישראל. זהו אתגר שיחייב את היהודים לשנות את עצמם. שיבת הפליטים תעשה צדק עם המנוצחים אבל היא התהליך שיאפשר ליהודים בישראל, אחרי למעלה ממאה שנות ציונות, להכיר את ילידי הארץ ואת נופיה. שיבת הפלסטינים תהפוך את הארץ הזו בעיני היהודים מ"ארץ ריקה ללא עם" לארץ מלאה שטוב לחיות בה ולא רק למות ולהמית בה. השיבה גם תאפשר לפלסטינים התחלה של תהליך התפייסות עם היהודים ותסמן את סיומו של השלב הקולוניאליסטי בארץ.

המטרה של זוכרות

זוכרות קמה במטרה להביא את ידיעת הנכבה לציבור היהודי בישראל. ידיעת הנכבה היא תנאי הכרחי להכרה באחריות היהודים לחלקם בנכבה הפלסטינית, שהיא תנאי יסוד לפיוס עם הפלסטינים בעתיד. הכרה באחריות פירושה הכרה בחוב המוסרי של היהודים למעשי הגירוש והחורבן של 1948 וכן הכרה ומימוש זכות השיבה של הפלטים הפלסטינים לשוב לארצם ע"פ החלטה 194 של האו"ם.

הפעילות של יהודים בזוכרות מבטאת רצון של יהודים בישראל לשנות באופן בסיסי את התייחסותם לאסון שפקד את הפלסטינים ושיצר את הבסיס להקמתה של המדינה היהודית בארץ. יהודים אלה מבקשים ללמוד את הטרגדיה שפקדה את הפלסטינים, להקשיב לסבלם של הפליטים וצאצאיהם. הם מבקשים להבין את הנכבה גם כהיסטוריה שלהם עצמם. היהודים (הציונים) גירשו את הפלסטינים ומנעו את שיבתם, לכן הסיפור הזה הוא גם "סיפור יהודי". לא ניתן להבין (ולאתגר) את זהותם של היהודים בארץ ללא התייחסות לטיהור האתני שאפשר את חייהם במדינה שהוקמה עבור היהודים בלבד.

לימוד הנכבה מפגיש אותנו עם סיפורים אחרים על יחסי יהודים וערבים בארץ לפני הנכבה ובמהלכה. שכנות טובה וניסיונות התנגדות של יהודים לעוולות כלפי הפלסטינים עולים ומאתגרים את הנרטיב ההגמוני. סיפורים "מתנגדים" אלה מזכירים תמיד שבכל נקודת זמן היו אפשרויות שונות, שההיסטוריה תמיד היתה יכולה להתגלגל אחרת. ההיסטוריה אינה תהליך דטרמיניסטי שסופו ידוע מראש. היסטוריות אחרות חשובות לתפיסת ההווה, אבל הן משמעותיות שבעתיים כדי לאתגר את תפיסת העבר העצמית של הקולקטיב היהודי בישראל. וכך צריך להבין גם את העתיד, כמשהו שאינו מוכתב מראש. הנכבה היא סוג של נקודת אפס של הקונפליקט אבל ההיסטוריה מאותה נקודה נעשתה בידי אנשים בהכרעות פוליטיות. פתיחת ההכרעות האלה לדיון ולקריאה מחדש מהוות מנוף חשוב לשינוי עתידי ביחסים עם הפלסטינים.

לזכור את הנכבה בשפה העברית משמעותה יצירת שפה חדשה המערערת את השפה הרווחת בציבור היהודי. עברית עם "נכבה" בתוכה לא יכולה להיוותר שפה יהודית טהורה ולו בגלל המושג הערבי עצמו שמציין את הטרגדיה. מול הסיפורים של הנכבה צריכים יהודים לעמוד כנמענים להם. השפה החדשה שנכתבת היא שפה קרועה שמודעת לפערים הבלתי ניתנים לגישור בתוכה. היא שפה עשירה יותר כמו הזהויות שלנו כבני אנוש.

הפרקטיקה של זוכרות

זוכרות היא הצהרה על אי ידיעת הנכבה ועל החשיבות ללומדה. בפרפראזה על האמירה הידועה המיוחסת לסוקרטס ניתן לומר שהדבר היחיד אותו אנו יודעים בוודאות הוא כי איננו יודעים (כמעט) דבר על הנכבה הפלסטינית. המחנך הדגול פאולו פריריה מזכיר לנו שבּוֹרוּת והמודעות לה היא נקודת המוצא ממנה מתפתחת הידיעה. זוכרות היא, אפוא, קבוצה לומדת תוך כדי פעולה שמבקשת להניע אקט של למידת הנכבה בקרב יהודים בישראל. ע"פ ז'יז'ק "האקט נבדל מהתערבות אקטיבית (פעולה) בכך שהוא משנה באופן קיצוני את המבצע אותו (הסוכן שלו). האקט הוא לא משהו שאני 'מבצע' כפשוטו – לאחר האקט 'אינני מה שהייתי', פשוטו כמשמעו". זוכרות מציעה ליהודים בישראל לעבור תהליך של שינוי עצמי ולא פשוט "ללמוד על היסטוריה רחוקה".

זוכרות מבקשת לקדם את ההכרה בנכבה בציבור היהודי בישראל באופנים שמתאימים ליכולתם של היהודים לעסוק בנושא טעון זה. יהודים בישראל מזהים בד"כ את העיסוק בנכבה ובפליטים הפלסטינים כערעור על המשך חייהם בארץ. חשוב, אפוא, להציב עמדות ברורות (כנ"ל) אולם יש לקחת בחשבון את חוסר הידיעה והקושי ללמוד את הנכבה ולהקשיב לסבלם של קורבנותיה. לכן, עיקר המאמץ מתרכז בניסיון להביא את הנכבה ע"י פלסטינים שחוו אותה לציבור בישראל ולא בניסיון לשכנע בעמדות הפוליטיות הנכונות לגבי פתרון הסכסוך. יש להציב סיפורים שונים - שלעיתים אף סותרים האחד את השני - כנגד הסיפור הציוני. מול הניסיון הבעייתי להעמיד רצף היסטורי אחד "אמיתי", יש לחורר את הסיפור הקיים כדי לאפשר לסיפורים אחרים לעלות.

זוכרות פועלת באמצעות הופעה והתערבות במרחב בניסיון להשפיע על השיח בישראל המתעלם מהאתרים הפלסטינים שנהרסו בנכבה. כמו כן, זוכרות מפעילה קבוצות שונות הלומדות באופן מעמיק את הנכבה ומנסות למצוא דרכים להעבירה לציבור היהודי בישראל.

האם יש לזוכרות זהות אתנית ברורה?

אם קשה לקבע זהות של יחיד, קשה שבעתיים להגדיר זהות של ארגון ולא בטוח שצריך לעשות את זה כי עצם הדיבור על זהות מקבע אותה. זוכרות יכולה להיתפש כארגון יהודי בגלל זהות רוב יוזמיו וקהל היעד שלו. אבל היא יכולה להיתפש גם כארגון יהודי ערבי בגלל שאין לזוכרות כל יכולת או רצון לפעולה ללא עבודה משותפת של יהודים וערבים. יש שיאמרו שזוכרות היא ארגון ערבי בתחפושת יהודית בגלל התכנים בהם עוסק הארגון: הנכבה הפלסטינית. כל אלה נכונים, אבל מכיוון שעיקר הייחוד של זוכרות הוא הניסיון לגרום לשינוי אצל יהודים בישראל, העשייה של יהודים בזוכרות מדגימה בצורה האותנטית ביותר את הפעולה של זוכרות. זאת מתוך הנחה שכאשר יהודים מובילים את השינוי יש לו סיכויי התקבלות גדולים יותר בציבור היהודי. הסיסמא "לדבר את הנכבה בעברית" ממחישה זאת היטב. זוכרות מבקשת לייצר שפה עברית חדשה שתכלול את הנכבה, כלומר תכלול בזהות היהודית בישראל גם את מרכיב ההכרה בעוול שגרמו דוברי שפה זו והם הנהנים ממנו. ז'יז'ק מזכיר לנו שסירובו הנחרץ של טיטו מול בריה"מ קיבל "רושם כה חתרני רק משום שהוא הוכרז בידי קומוניסט, רק שמום שהוא התנגד לסטלין כקומוניסט."

יחד עם זאת, יתכן שמיותר לציין כי זוכרות אינה יכולה להתקיים ללא פלסטינים, שכן היהודים מוגבלים ביכולתם לייצג את הנכבה באופן אותנטי עבור הציבור היהודי. שתוף פעולה בין יהודים לערבים הינו, אפוא, מרכיב מהותי לעבודתה של זוכרות. נראה כי יש כאן סתירה, אולם אלה שוחט טוענת ש"אין להחליק את הסתירות, אלא להפוך אותן למוקד הפדגוגיה הרב-תרבותית של ההיסטוריה. פערים אלה גם אינם מונעים את האפשרות ליצור בריתות או קואליציות הכוללות את קולותיהם הביקורתיים של אלו שלא חוו את הדיכוי אך מצטרפים  לעיצובו של מרחב רב- תרבותי. במרחב זה רב תרבותיות וביקורת על האירופוצנטריות הם מושגים שאינם ניתנים להפרדה... רב-תרבותיות ללא ביקורת על האירופוצנטריות עלולה להיהפך ליריד ססגוני של תרבויות העולם, בעוד שביקורת על האירופוצנטריות ללא רב-תרבותיות עלולה להפוך את ההיררכיות הקיימות ולהחליפן בתפיסה מהותנית הדומה בעיקרון לאירופוצנטריות, לפיה השחור נעלה על הלבן, ואפריקה על אירופה, במקום לערער על רעיון ההיררכיה עצמו". זוכרות אינה מבקשת ליצור את ההפך מהציונות ולייצר היררכיה הפוכה, אלא ליצור בריתות שיקדמו מרחב אחר, פתוח יותר.

איתן ברונשטיין ונורמה מוסי / 2007

_____________________________________________________