שכני הפלסטינים
מאת: נתן שלווה*
5/2010
שכני הפלשתינים שלום רב.
היום, בגיל שלושים ושש, אבא לשני ילדים, אני יכול להתחיל להודות באמת. והאמת היא נוראה, כפי שאתם בוודאי יודעים היטב. תושביה היהודים של מדינת ישראל ביצעו כאן טבח וגזל ארוך ומתמשך. כולנו אחראים לזה, ובושה זו תלווה אותנו ואת ילדינו עוד מאות שנים.
יש לי חלק בזה. הייתי חייל פעיל בשטחים. בחברון, בתרקומיה, ברמאללה, ובעוד מקומות שאיני זוכר. זהו מעשה שפל ואני מתבייש בכך בכל ליבי. אני יודע שמילים לא ינקו את החרפה, ולבקש את סליחתכם זו חוצפה שאינה במקומה.
אך בכל זאת, אני מבקש לספר איך קורה שאדם בעל כוונות טובות מגיע לעשיית זוועות שכאלה. לא בשביל סליחה, לזאת איני ראוי, אלא בתקווה לרכך את הזעם.
היום, כשאני מביט לאחור, סימני הנכבה היו בכל מקום. ובכל זאת, לא ראיתי אותם עד שנות השלושים לחיי. אני זוכר שבתור ילד הלכנו לטייל בכפר הנטוש לידנו, "אל וַיְזִיַה" (al Wayziyya). אני זוכר שזה נראה מוזר, אבל לא היה לי אפילו קצה חוט של דימיון לחשוב מה באמת קרה לאנשים שם. "הם ברחו", כך תמיד סיפרו לנו. "פשוט ברחו". כילד ונער, בעיקר ספגתי את הרעיון שהערבים רוצים לזרוק אותנו לים. להרוג את כולנו. ואם נהייה חלשים זה יגמר כמו בשואה בגרמניה. כשהגעתי לגיל גיוס לצבא, לא הייתה אופציה שלא לשרת בצבא. לא חוקית, לא מעשית, ואפילו לא בדימיון. השרות בצבא נתפס אצלנו כחוק משמים. כמו שחייבים לשתות מים, ככה חייבים לשרת בצבא. כך זה היה בשנות התשעים המוקדמות.
אך בשבוע הראשון בצבא, כשהפלוגה שלנו צעדה במסע רגלי סתמי לתוך חצר של משפחה ערבית תמימה ליד כפר עציון, הבנתי שמשהו כאן מאוד לא בסדר. אבל מאוד לא בסדר.
ולא עשיתי כלום. לא אז, ולא בעוד אלף פעמים בהן ראיתי אי צדק מתועב מתרחש ממש לנגד עיניי. לא עשיתי כלום כי הייתי עייף, רעב, מפוחד, ומאוהב. נלחמתי על קיומי כאדם, עוד הרבה לפני שחלמתי להלחם על צדק. עשיתי כל מה שרצו ממני, ובתנאי שיעזבו אותי במנוחה. שיתנו לי להגיע לרגעי חסד עם אהבתי בבית. היום אני יודע כי זה היה חשש מטופש. הייתי שורד גם אילו הייתי מסרב להכל ומבלה כמה שנים בכלא הצבאי. אבל אז, כנער מבולבל, מפוחד, וללא שום תמיכה מהורים או חברים, לא היה לי הכוח והאומץ לעשות דבר.
אחרי השרות הצבאי התחלתי לאסוף חזרה את השברים. לחזור לחיים. עזבתי את הקיבוץ בצפון ועברתי לעיר. עם המעבר השארתי גם את רוב האמיתות שלהם שם. הכרתי עוד ועוד אנשים שחוו חוויה דומה לשלי. השכלתי. למדתי להעריך את כוחי ואת יכולותי. עד שיום אחד גמלה בי ההחלטה שלא לאחוז יותר בנשק שלא לצורך הגנה על הבית. ובמילים אחרות, לא לקחת חלק בשום צבא לעולם. אלא במקרה של איום ברור ומיידי עלי ועל האהובים עלי. כשאדם מגיע להחלטה כזאת, כל רשויות הצבא מתנדפות כאילו לא היו מעולם. בקול חלוש הצבא שחרר אותי לצמיתות. אחרי שהשתחררתי מהצבא בפועל, התחלתי להשתחרר גם מהצבא במחשבות. להבין את התמונה בצורה קצת יותר מאוזנת. ולנסות לפעול למען קצת יותר צדק והיגיון בישראל ופלשתין.
אני לא מיואש. אנחנו נקים כאן מדינה משותפת הוגנת וצודקת לכולם. היאוש שלנו הוא הניצחון הכי גדול של עלובי הנפש מחרחרי הריב כאן. אל תתנו להם אותו. ההיסטוריה מראה שבסופו של יום האנשים שדרשו שלום מנצחים בטווח הארוך. אחרת בני האדם היו נשארים כמו כלבים במריבה מתמדת.
יש לנו, התושבים בישראל ובפלסטין, את הכוח והיכולת למצוא דרך לפצות ולו חלקית על השואה שנגרמה לתושבי פלסטין. ויום יבוא ונצליח ליישם זאת.
בידידות
נתן שלווה
מאת: נתן שלווה*
5/2010
שכני הפלשתינים שלום רב.
היום, בגיל שלושים ושש, אבא לשני ילדים, אני יכול להתחיל להודות באמת. והאמת היא נוראה, כפי שאתם בוודאי יודעים היטב. תושביה היהודים של מדינת ישראל ביצעו כאן טבח וגזל ארוך ומתמשך. כולנו אחראים לזה, ובושה זו תלווה אותנו ואת ילדינו עוד מאות שנים.
יש לי חלק בזה. הייתי חייל פעיל בשטחים. בחברון, בתרקומיה, ברמאללה, ובעוד מקומות שאיני זוכר. זהו מעשה שפל ואני מתבייש בכך בכל ליבי. אני יודע שמילים לא ינקו את החרפה, ולבקש את סליחתכם זו חוצפה שאינה במקומה.
אך בכל זאת, אני מבקש לספר איך קורה שאדם בעל כוונות טובות מגיע לעשיית זוועות שכאלה. לא בשביל סליחה, לזאת איני ראוי, אלא בתקווה לרכך את הזעם.
היום, כשאני מביט לאחור, סימני הנכבה היו בכל מקום. ובכל זאת, לא ראיתי אותם עד שנות השלושים לחיי. אני זוכר שבתור ילד הלכנו לטייל בכפר הנטוש לידנו, "אל וַיְזִיַה" (al Wayziyya). אני זוכר שזה נראה מוזר, אבל לא היה לי אפילו קצה חוט של דימיון לחשוב מה באמת קרה לאנשים שם. "הם ברחו", כך תמיד סיפרו לנו. "פשוט ברחו". כילד ונער, בעיקר ספגתי את הרעיון שהערבים רוצים לזרוק אותנו לים. להרוג את כולנו. ואם נהייה חלשים זה יגמר כמו בשואה בגרמניה. כשהגעתי לגיל גיוס לצבא, לא הייתה אופציה שלא לשרת בצבא. לא חוקית, לא מעשית, ואפילו לא בדימיון. השרות בצבא נתפס אצלנו כחוק משמים. כמו שחייבים לשתות מים, ככה חייבים לשרת בצבא. כך זה היה בשנות התשעים המוקדמות.
אך בשבוע הראשון בצבא, כשהפלוגה שלנו צעדה במסע רגלי סתמי לתוך חצר של משפחה ערבית תמימה ליד כפר עציון, הבנתי שמשהו כאן מאוד לא בסדר. אבל מאוד לא בסדר.
ולא עשיתי כלום. לא אז, ולא בעוד אלף פעמים בהן ראיתי אי צדק מתועב מתרחש ממש לנגד עיניי. לא עשיתי כלום כי הייתי עייף, רעב, מפוחד, ומאוהב. נלחמתי על קיומי כאדם, עוד הרבה לפני שחלמתי להלחם על צדק. עשיתי כל מה שרצו ממני, ובתנאי שיעזבו אותי במנוחה. שיתנו לי להגיע לרגעי חסד עם אהבתי בבית. היום אני יודע כי זה היה חשש מטופש. הייתי שורד גם אילו הייתי מסרב להכל ומבלה כמה שנים בכלא הצבאי. אבל אז, כנער מבולבל, מפוחד, וללא שום תמיכה מהורים או חברים, לא היה לי הכוח והאומץ לעשות דבר.
אחרי השרות הצבאי התחלתי לאסוף חזרה את השברים. לחזור לחיים. עזבתי את הקיבוץ בצפון ועברתי לעיר. עם המעבר השארתי גם את רוב האמיתות שלהם שם. הכרתי עוד ועוד אנשים שחוו חוויה דומה לשלי. השכלתי. למדתי להעריך את כוחי ואת יכולותי. עד שיום אחד גמלה בי ההחלטה שלא לאחוז יותר בנשק שלא לצורך הגנה על הבית. ובמילים אחרות, לא לקחת חלק בשום צבא לעולם. אלא במקרה של איום ברור ומיידי עלי ועל האהובים עלי. כשאדם מגיע להחלטה כזאת, כל רשויות הצבא מתנדפות כאילו לא היו מעולם. בקול חלוש הצבא שחרר אותי לצמיתות. אחרי שהשתחררתי מהצבא בפועל, התחלתי להשתחרר גם מהצבא במחשבות. להבין את התמונה בצורה קצת יותר מאוזנת. ולנסות לפעול למען קצת יותר צדק והיגיון בישראל ופלשתין.
אני לא מיואש. אנחנו נקים כאן מדינה משותפת הוגנת וצודקת לכולם. היאוש שלנו הוא הניצחון הכי גדול של עלובי הנפש מחרחרי הריב כאן. אל תתנו להם אותו. ההיסטוריה מראה שבסופו של יום האנשים שדרשו שלום מנצחים בטווח הארוך. אחרת בני האדם היו נשארים כמו כלבים במריבה מתמדת.
יש לנו, התושבים בישראל ובפלסטין, את הכוח והיכולת למצוא דרך לפצות ולו חלקית על השואה שנגרמה לתושבי פלסטין. ויום יבוא ונצליח ליישם זאת.
בידידות
נתן שלווה