מבעד לחלון אחורי

מיכאל יעקובסון^*

5/2010

במרץ 2010 קבלתי מכתב לתיבת המייל שלי שהגיע מירדן. את המכתב כתב היימן המודה (Ayman Hammoudeh), בן לפליטי הכפר בית דג'ן הסמוכה ליפו. המודה עמל בימים אלה על כתיבתו ועריכתו של ספר ראשון מסוגו המציג את סיפורו של כפרו בעזרתם של ראיונות שערך עם עשרות מפליטי הכפר. המכתב נשלח אלי, בעקבות הצגת תצלומים בבלוג שלי המזכירים את שרידים של כפרים אחרים שהוחרבו בנכבה.
במכתב ציין המודה את נושא הספר ולא הצלחתי להבין את פשר הפנייה אך הנושא משך מאד את תשומת ליבי ומצאתי כאן הזדמנות שמעולם לא הייתה לקשר בלתי אמצעי עם אלה שהיו ואינם. בלי להסס לשנייה כתבתי לו מייד חזרה, והפניתי אליו את השאלה אם הוא ביקר בכפר וצילם את שנותר. להפתעתי קבלתי תגובה שאיש מפליטי הכפר ובניהם לא ביקר בו מאז 1948. בעקבות זאת, שאלתי את המודה אם יסכים שאסע לבקר בכפרו ואנסה לתעד את שנותר – והוא שמח להצעה וציפה לנסיעתי.
דאגתי שלא למתוח את המודה ששיערתי שהוא מצפה בכיליון עיניים למראות וכבר 4 ימים ממכתבו הראשון, ביקרתי בבוקרו של יום ששי בשרידי הכפר. כיום שוכן במקום הכפר בית דג'ן היישוב הישראלי בית דגן – המשמר את שם הכפר שהוחרב, שהוא עצמו ייתכן משמר את שמו של הכפר העברי ששכן כאן לפני 2000 שנה. הייתי בטוח שלא אמצא דבר אך לא רק שמצאתי שרידים לא מעטים, הרי שגם בתים שלימים מצאתי – בהם מתגוררות היום משפחות ישראליות, בעיקר משוליה של החברה הישראלית.

זה עשור שלם שאני תר אחרי אותם כפרים עם מודעות למה שהתחולל כאן ואילו סודות מסתירים אותם שרידים – סודות אותם אני מתעקש לשוב ולחשוף ביני לבין עצמי. בעשור הזה הספקתי ללמוד לאתר את הכפרים, ולקרוא את המקום וכך לענות על שאלות כדוגמת איפה היה מרכז הכפר, היכן מבני הציבור ואם הם שרדו, ובכלל לזהות מבנים מאותה העת. בית דג'ן היה אחד מהכפרים הראשונים שנמחקו על ידי ישראל, אך יחד עם זאת ההריסה הופסקה בעיצומה וזאת במטרה ליישב עולים חדשים שהיו בעצמם פליטים, בעיקר כאלו שהגיעו לישראל מארצות ערב. מרכז הכפר ששכן על גבעה קטנה נמחק כולו ונותר היום כגן ציבורי, אך בשוליו מצויים עשרות עדויות למבני מגורים בהם התגוררו תושבי בית דג'ן הפזורים בעולם כולו. מרבית הבתים הרוסים או אטומים, אך בחלקם כאמור מתגוררות משפחות.

מייד כשחזרתי לדירתי, שלחתי להמודה את התמונות כשאני סקרן לדעת מה תהיה תגובתו והאם מי מפליטי הכפר יזהה את ביתו. המפואר מבין הבתים ששרדו בשלמותם זוהה למשל על ידי אחד מפליטי הכפר כביתו של מוסטפה אל-שייח' אל דג'אני (Mustafa Al Sheikh Al Dajani), אחד מבין 90 ראשי בתי האב שאכלסו את הכפר. אט אט צפו אצל בני הכפר הזיכרונות, אלא שהפעם הם היו מוחשים מתמיד וזאת הודות לתמונות שלראשונה נחתו אל מול עיניהם, למעלה מ-60 שנה לאחר שראו את כפרם בפעם האחרונה.
אלה הם העובדות היבשות, אך יחד עימן היה משהו בחוויה האישית שלי במקרה הזה, שהיה שונה משאר הביקורים שלי בכפרים. הפעם נוצר כאן קשר ושיח ביני לבין צאצאי אותם אנשים שהתגוררו במקום, אלה שחיו במקום ואינם פה עוד – וכעת אני כאן, האם אני לבדי? סוכן עם מצלמה? שליח? מדווח? עיניים בשלט רחוק? מבעד לחלון האחורי של המצלמה אני מביט על הכפר ושולח לכל אותם פליטים את המראות של ביתם ממנו גורשו, כך מגיע בית דג'ן לירדן, ערב הסעודית, דובאי, אוסטרליה, איחוד האמירויות, קטאר, סוריה, לוב, קנדה, נורבגיה, ארה"ב, וכן לעזה, שכם ורמאללה.

מאד הפתיע אותי שעד היום היימן המודה הנושא דרכון אמריקאי ומקדיש זמן ומאמצים כה רבים במטרה לשוב ולהחיות את בית דג'ן על הכתב – לא טרח מעולם לבקר במושא חלומותיו. ואני הישראלי הפכתי כאן לזה הבא להציג בפניו את הכפר בשנת 2010. השאלה הזו מאד הציקה לי, למה הם מתחמקים מלשוב ולבקר בכפרם אליו הם כה משתוקקים? האם הם חוששים מביקור שאינו שיבת קבע? האם הם מפחדים לנפץ את חלום גן העדן שהם רקמו ולמצוא כפר הרוס שסביבו הוקם כפר ישראלי עלוב ומתפורר  לא פחות מהשרידים ההיסטורים? למצוא את הכפר כשהוא מוקף אוטוסטראדות רועשות ומזוהמות וכן מדמנה בצורה של הר זבל המכסה את הכפר ח'ירייה הסמוך ולא משפרת במיוחד את איכות הסביבה במקום...
זוהי סיטואציה בה אני הישראלי ניצב במרכז מה שהיה בעבר בית דג'ן, מודע ככל הנראה לבדי למה שהתחולל פה אל מול ההריסות, בתווך המצלמה ובצד השני בני הכפר לדורותיהם החיים והמתים, כולנו כאן עכשיו ברגע זה במרכז הכפר החי-מת.


*מיכאל יעקובסון, 38, גבעת שמואל, ארכיטקט