המפתח

מאת: עידו צביאלי^*

5/2010

ראשונים הגיעו שוטרי המז"פ, הקיפוהו בסרט צהוב, הרחיקו סקרנים, שלפו שקיות ניילון קטנות ואטומות וכיתתו צעדיהם במרחב התחום.
קיבוצניקית מכל הארץ ריכזה סביבה כמה דמויות שהתקבצו מכל עבר. "אני זו שהבחנתי בו ראשונה, בכלל לא הבנתי מה היה לו לחפש כאן, ישר התקשרתי למשטרה".
"בטח התבלבל כשניסה לברוח מהאנשים פה, בכל הארץ שומעים על המקרים האלה", הפגין האיש עם כובע המצחייה ידענות וסובב את כובע המצחייה על ראשו.
המתקבצים סביב הנהנו בראשם. עוד ועוד אנשים המשיכו לזרום למקום. תחושה חריפה של בהלה עד לכדי פאניקה ריחפה באוויר, לצד רוח התגייסות כללית ושעת רצון שאפפה את העדה. אומנם לא היתה זו הפעם הראשונה, לא מקרה ראשון ויחיד - אך חוסר האונים, אי-הוודאות והסכנה לשלום הציבור אך הלכו וגברו עם כל מקרה נוסף.
"כאחד שמסתובב בכל חור בארץ אני מוסמך להגיד לכם שזה יגמר רע אם לא נעשה משהו קיצוני", זעק נהג אוטובוס תיירים שעצר לצד הדרך בעקבות המהומה, "אתמול שם, היום כאן ואיפה יהיו מחר? כמה עוד נשתוק, כמה עוד נרכין ראש, אם לא נתאחד כולנו ונצא למלחמה הם יעלימו אותנו לכל הרוחות".
שוטר חמור סבר ניגש וביקש שיתפזרו, "קשה ככה לחקור וצריך תיכף לפנות אותו מכאן".
"לאן תיקחו אותו? הארץ כולה מלאה בהם, לא רוצים לראות אותם כבר, עוד לא הבנת זה אדון שוטר?", הניף יד בעצבנות השכן מהבית ממול.
הפקד ניסה להסביר כי גם הוא בן-אדם, גם הוא ישראלי (זאת אומרת, יהודי), גם הוא נחנק, גם לו קשה, גם הוא כבר לא יכול יותר לסבול - אבל "אם רוצים ניצחון, תנו לכוחות הביטחון לעשות את העבודה ואל תפריעו. עוד מעט נטאטא סופית את אחרוני הטורדנים המזכירים והזיכרונות הטורדניים ונוכל לחזור לשקט האהוב שלנו. עכשיו אחורה, בבקשה".
"באמת הגיע הזמן, התיירים הסקנדינבים האנטישמים האלה לא מפסיקים לשאול, לא מבינים שאחרי השואה לאף אחד אין זכות לבוא אלינו בטענות, מה עוד שלא עשינו כלום, אנחנו הקורבן של החארות מסביב, כמו ההוא ששוכב שם, זה הכול", הסב הנהג צעדיו חזרה לתייריו השואלים והמשתוממים. ושוב רחשי הסכמה סביב, ושוב המיית חרון וזעם קדוש.
הפיקוד המשטרתי העליון התכנס בסמוך למצלמות הטלוויזיה; ב"בור" חבר המטכ"ל לישיבה סודית מן המניין; שרים נטשו בבהלה טקס הזדהות עם מדינת ישראל-יהודית-ודמוקרטית במעון שגריר אוקיאני, לישיבת ממשלה מיוחדת; במערכות התקשורת בישרו ביפרים עצבניים על הודעה ומסיבת עיתונאים מיוחדת של ראש הממשלה הערב, ללא שאלות עיתונאים; בבתים עודכנו אזרחים מודאגים בתשדיר מיוחד של המשרד לענייני הכחשה והדחקה.

החלטה אופרטיבית כבר נפלה: דחפור צבאי יחרוש, יהפוך, יקבור את המונח ויכסהו באדמת המקום. שותלי עצים של קק"ל יבואו אח"כ לנטוע עצי מחט, איקליפטוסים, חורש טבעי - כבחירתם, הבנתם וניסיונם רב השנים - להקים גן לאומי חדש, נוסף; "לקבור ולהעלים את אשר ראוי להשכיח, להעניק לציונות תוקף ירוק-עד", כדברי הפקח האזורי הממונה.

נער צעיר בסנדלים, מכנסיים קצרים וגופייה פלח דרכו בינות ההמון והשאון, ונעצר לצדי המפתח, "איזה מזל, כבר חשבתי שלא אמצא אותו".
"מי אתה?!" שאל ברוגזה מנהל הפארק החדש.
"אני גר מעבר לגבעה וזה המפתח של הבית, אימא הייתה הורגת אותי, תודה ששמרתם עליו", חייך העלם בביישנות, נטל את המפתח, פרץ דרכו מבעד לקהל המאוכזב ורץ במעלה הגבעה.
ראש הממשלה הבטיח קוממיות באותו הערב כי נזכה עוד לקבור מפתחות רבים אחרים.



* עידו צביאלי, 47, תל אביב