חלקה של ישראל במימוש זכות השיבה, מבלי שתתאבד
מאת: ד"ר יאיר בוימל*
5/2010
כבר בפתח דברי וכדי למנוע אי הבנות מסוג כלשהו, אני מבקש להדגיש שאני מתנגד לשיבתם הפיזית הגיאוגרפית המלאה של הפליטים וצאצאיהם לטריטוריות הנמצאות היום בשטחה של מדינת ישראל הריבונית (גבולות מרץ 1949 או 4.6.1967).
אירועי הנכבה של שנת 1948 התרחשו, בעיקר, בשל המתקפה של הכוחות הלוחמים היהודיים (צה"ל, החל מיוני 1948) נגד העם הפלסטיני. אומנם, היו גם כשלים, שגיאות ובעיקר חוסר לכידות בקרב המנהיגות הפלסטינית והכוחות הערביים האחרים, אך כל אלה מתגמדים נוכח הפעילות הדיפלומטית והצבאית הציונית, שניצלה בצורה מיטבית את הודעות הסירוב של רוב הפלסטינים ורוב הערבים לקבל את תוכנית החלוקה ואת התחלת פעולות האיבה שהחלו למחרת ההחלטה. על יסוד סירוב זה ותוך שיתוף פעולה ותיאום ירדני – ציוני (ברוב המקרים) בוטלה המדינה הפלסטינית ומתוך השטח שהפך להיות מדינת ישראל גורשו, בשנת הנכבה, בין 700 ל-800 אלף פלסטינים שהיוו כ-60% מהעם הפלסטיני כולו.
הפעולה המשמעותית ביותר של כוחות הצבא הציוניים לא היתה גירוש הפלסטינים, אלא מניעת שיבתם מיד עם שוך הקרבות. בריחת תושבים מאזורי מלחמה היא דבר ידוע בתולדות האנושות ובתולדות פלסטין. התופעה החדשה כאן היתה מניעת השיבה והרס הכפרים. הנכבה היא לא רק הרס הכפרים והפליטות אלא גם הרס הלאומיות הפלסטינית והישגיה הקולקטיביים כמו גם הרס המודרניזציה הפלסטינית עד 1948.
לעומת הפרוייקט הפלסטיני, הילידי, שהובס וקרס, ובמידה רבה על חשבונו, נחל הפרוייקט הציוני, המהגר, ניצחון מוחץ. לציונות יש זכות קיום ולעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית בפלסטין. אלא שאת הפרוייקט הציוני ניתן היה להשיג לצד ולא במקום הפרוייקט הפלסטיני. המחקר ההיסטורי מלמד אותנו שלמרות שהאלטרנטיבה הפייסנית היתה קיימת בשני הצדדים, הרי שהמנהיגויות הדומיננטיות והלאומניות יותר, בשני הצדדים, לא רצו שיתוף פעולה ולא קיבלו את הלגיטימציה ההדדית של הקיום של העם השני. אך הציונות, שהשכילה לתרגם את עליונותה הכלכלית, הארגונית, התעשייתית, ההשכלתית והדיפלומטית לכוח צבאי מגובש, נחוש, חסר מעצורים ובעל עדיפות ברורה, ניצחה.
כדי לתקן, ולו חלק, מהעוול שנעשה לפלסטינים, חייבת מדינת ישראל היהודית, ככל שהיא מבקשת להישאר כזאת ולכן גם ללא התנדבותה לבצע פעולת התאבדות על ידי שיבה גיאוגרפית של הפליטים למקומות מגוריהם מלפני הנכבה, לבצע ארבע פעולות, שיסיעו לשיבת הפלסטינים לתהליך קונסטרוקטיבי של בניית מדינת הלאום הפלסטינית.
הפעולה הראשונה והקשה מכולן היא קבלה על עצמה את חלקה הדומיננטי והמרכזי בהיווצרות הנכבה. עד היום מסרבת ישראל הרשמית לקבל על עצמה אחריות לנכבה הפלסטינית. זהו הצעד הקשה ביותר שניתן לדרוש ממדינת ישראל. שלושת הצעדים האחרים נובעים ממנו.
הפעולה השנייה היא תשלום פיצויים לפלסטינים. לפני מספר שנים נעשה אומדן של הנזק והגזל. אני חושב שדובר על סכום שקרוב ל-100 מיליארד דולאר. חלק ממנו ישראל תצטרך לשלם.
הפעולה השלישית תהיה השגת הסכם שלום עם אש"ף ו/או עם הרש"פ ונסיגה ישראלית מלאה מהשטחים שנכבשו על ידה ב-1967, כדי ששם תקום המדינה הפלסטינית. במסגרת פעולה זאת רצוי שישראל תראה בשגשוגה של המדינה הפלסטינית צורך קיומי של מדינת ישראל.
הפעולה הרביעית שישראל תצטרך לבצע היא הענקת שוויון אזרחי מלא לפלסטינים אזרחי ישראל, תוך השארת חוק גזעני אחד בלבד, הוא חוק השבות היהודי.
אינני רואה לעצמי זכות לכתוב אודות מה הפלסטינים צריכים לעשות. אך נראה לי שאם רצונם לממש את זכות השיבה לתהליך של בנייה לאומית, שנפסק ב-1948, מבלי להכחיד את מדינת ישראל, דבר שעלול להביא לנכבה הדדית נוספת, הם ימצאו פרטנרים בצד הישראלי.
* ד"ר יאיר בוימל, מרצה להיסטוריה בסמינר למורים באורנים