בקשה מהפליטים הפלסטינים

מאת: איתן ברונשטיין^*

5/2010


אִחְ'וָּאני וַּאַחַ'וָּאתי הפליטים הפלסטינים, היום חמישה עשר במאי, יום הנכבה, ויש לי בקשה אחת אליכם. כבן עם של כובשים, ככובש, אל אלה ששילמו את מחיר הכיבוש הזה.
לא, זו לא בקשה למחילה על הכיבוש, ההרס והגירוש שהתרחשו בנכבה ב-1948. אינני יכול באמת לצפות למחילה על הזוועות הללו, לא במובן העמוק של מחילה, המובן הדתי משהו. ומכיוון שמחילה לא יכולה להתקיים באמת, גם פיוס בין הישראלים לפלסטינים אפשרי רק כהסדר פוליטי ותרבותי שיאפשר לנו להפסיק את ההרג ואת הפחד ההדדיים (והדדיות אין פירושה סימטריה, כי זו לחלוטין איננה קיימת בין הצדדים). המחילה הדתית ההיא שייכת, אפוא, לממד אחר, לא מציאותי, ממד אוטופי באופן רדיקלי. זו אולי מעין אידאה אפלטונית או עיקרון מכוון שמנחה אותנו לכיוון הנכון שאליו עלינו לשאוף גם אם לעולם לא נוכל להגיע.

לכן הבקשה שלי צנועה יותר, אני מקווה שתוכלו להיענות לה כי בלעדיה לא אוכל להמשיך לקוות ולהאמין שאפשר לחיות בארץ הזאת. וב"לחיות" אני מתכוון לחיים של ממש, במובנה המלא של המילה – לדבר את שפתה, להכיר את ההיסטוריה שלה, לא רק לכבוש אותה, להפכה למיתית, לפחד בה ולרצות לחיות במקום אחר, שאינו הארץ הזאת, כשהזדמנות טובה נקרית, להסתלק ממנה לחו"ל (שזה רק בכיוון מערב) בכל הזדמנות...
בקשתי היא, אפוא, שלא תוותרו על זכות השיבה שלכם. ייתכן וזה נשמע מוזר כי מי אני שאבקש מכם לתבוע את זכותכם, הזכות הבסיסית של מי שנעקרו מארצם ומבתיהם. ובכל זאת, אני מתעקש. אנא מכם, אתם וצאצאיכם, אל תוותרו על הזכות הזאת לעולם. לא (רק) למענכם אלא למעני. האם אתם מבינים? אם תוותרו על הזכות הזאת אאבד כל סיכוי לחיים הגונים בארץ הזאת ואהיה נידון לחיים שפלים של כובש נצחי, חמוש מכף רגל ועד עומק נשמתי ומפוחד תמיד, כמו כל הקולוניאליסטים. מבחינתי אחד הדברים המסוכנים שעלולים לקרות לנו, הישראלים, הוא שאתם, הפליטים הפלסטינים, תוותרו על זכותכם לשוב. אם היום הזה יגיע, היום בו תוותרו על זכות השיבה, שונאי היהודים הגדולים יוכלו לחגוג את נצחונם האולטימטיבי. כאשר היהודים הישראלים יתקבעו לנצח ככובשים וכגורמי עוול, יוכיחו שונאיהם כי צדקו כשהאשימו אותם באנושיות פגומה באורח קשה.

האנושיות שלנו כרוכה בזכות השיבה שלכם. ביום שבו גירשנו אתכם מארצכם אתם כמו נשאתם חלק ממנה עמכם. רק כאשר תוכלו לשוב תוכל גם האנושיות שלנו להשתקם. קשה לנו להמשיך כך, פגומי אנושיות. אין זה אומר שסרה מאיתנו כל אנושיות, אבל, מי כמוכם יודעים, נותרנו בעיקר עם הגסות, ההתנשאות, הצבאיות והפחד. כן, יש לנו גם כמה דברים יפים אבל על אנושיות של ממש עַם של כובשים לא יכול אפילו לחלום. בעצם לחלום אולי אפשר. לחלום על חיים משותפים אתכם כאן בארץ. זה חלום יפה ומרגש.

בחלומי אני רואה חיים משותפים עם חברותיי וחבריי, פליטים פלסטינים, ההולכים ומתרבים מאז התחלתי ללמוד וללמד על הנכבה. מאז, הרבה מקומות בארץ הם עבורי כבר לא (רק) שטחי אימונים של הצבא, יערות קק"ל, גנים לאומיים, יישובים יהודיים קדומים, אתרי עתיקות, מבצרים צלבניים, ערים משוחררות, כפרים ציוריים, שממה....
מיסכה, קולה, בירעם, ספורי, ע'בסיה, עין ע'זאל, יאפא, חיפא, טבריא, אג'זם, דיר יאסין, ספסף, איג'ליל, קקון, ענאבה, אלג'ון, מנסי, אלע'ביאת ועוד  - אלו הם יישובים שישראל החריבה בהם חיים שלמים. עבורי למקומות האלה יש פנים ממשיות, שפגשתי, ויש פליטים רבים המבקשים את זכותם לשוב אליהם.
וכשתשובו יתמלאו היישובים המרוקנים הללו באנשים, הם ישקקו חיים ויחדלו להוות רק עדות למוות ולזיכרון עגום כפי שהם מהווים כבר 62 שנה. ההתמלאות הזו תמלא גם את החלל הזה באנושיות שלי.
הזכות שלכם לשוב היא ההזדמנות שלי ושל כל הישראלים להתחיל לשקם את האנושיות שלנו.

* איתן ברונשטיין 50, תל אביב, מייסד ומנהל עמותת זוכרות