הכרה ב (פחד מ) זכות השיבה

רומי יצחקי^*

5/2010

אני מפחדת. אני מפחדת. כשמזכירים בפניי את זכות השיבה, אני מפחדת. ואני לא לבד בתחושה הזו. אם תתפסו ברחוב את הישראלי הממוצע, ותזכירו בפניו את זכות השיבה, תגובתו המיידית תהיה אימה קיומית. הפחד שלי, כמובן, אינו מקרי. הוא מעוגן בסיפורים רבים שאני סופגת לתוכי בכל שנות חיי. הסיפורים מגיעים ממקורות שונים: מערכת החינוך, התקשורת, הממשלה, ההד הציבורי, הטוקבקים לכתבות באינטרנט – אבל כולם נאמנים לאותה נקודת המבט. "הערבים", כשם כולל ואחיד לפלסטינים החיים בישראל, בשטחי הרשות הפלסטינית, ולפליטים ברחבי העולם – רוצים לכלות אותנו. הכרה בזכות השיבה, משתמע מיידית, היא מגש הכסף עליו תינתן מדינת היהודים, היא המפתח שנניח בידי אויבינו להגשמת שאיפתם המאיימת. זכות השיבה, זועק הפחד, יסתום את הגולל על החלום שלנו, ומחירה: השמדתנו.

הבעיה היא, שההתייחסות לזכות השיבה נשארת תמיד מקובעת לנקודת המבט שלי, אזרחית יהודיה במדינת ישראל. היא תמיד שואלת: מה מגיע לי, מה מפריע לי,  מה מפחיד אותי, מה יפגע בי. ההבנה שהשיבה היא זכות מעקרת במובן מסוים את השאלה הזו: השיבה אינה הטבה, שאני יכולה לבחור להעניק או לא להעניק, זוהי זכות טבעית וככזו לא ניתן לשלול אותה, או לבקש להניח אותה בצד רק כי היא לא מתאימה לנו לשיח.
ההכרה כי השיבה היא זכות אינה מרגיעה את הפחד שלי כלל. אבל האם אני מוכנה לתת לחרדה שלי להכריע? האם החששות שלי צריכות לתת יד לפגיעה בצדק ועוול חברתי? האם הפחד שלי הוא סיבה מספיק טובה למנוע מאדם אחר, ומעם שלם, את מה שמגיע לו בזכות?
הבעיה היא שזכות השיבה היא טאבו בחברה הישראלית: לא רק שאסור לממש אותה, אסור אפילו לדבר עליה. היותה טאבו מגבירה את הפחד והאימה סביבה. הפחד כל כך גדול, כל כך אימתני, כל כך קיצוני, כל כך משתק – שהוא לא מאפשר שום דיון, אישי וציבורי. וכך, הטאבו דוחק את האופציה לחיפוש פתרון מעשי למציאות שלא ניתן להשלים עמה.

נהגתי לחשוב על זכות השיבה בצורה בינארית, כעץ החלטה הכולל שתי אפשרויות בלבד: או שלילה מוחלטת של זכות השיבה (והחלפתה בפיצויים כספיים), או שיבה מלאה של כל הפליטים בצורה שתאיים (אולי) על המשך קיום מדינת ישראל. במאבק בין שתי האפשרויות האלו, ברור מה אבחר. ברור מה כל ישראלי יבחר. האם יש דרכים נוספות לבחון את המציאות?

על מנת להתקדם במסע המפותל ורב החששות בדרך לפתרון, חובה עלינו לאוורר את הטאבו, ולהחליפו בשיח פתוח וחופשי. הדרך הטובה ביותר להילחם בפחד היא באמצעות מידע המזים אותו. חשיבה מקיפה על הצדדים המעשיים של זכות השיבה מספקת פתח רענן למחשבה, ודרך חדשה להתמודדות עם החששות העולים ממנה. במקום להיות עסוקים בלחסום את האפשרות בכל הכוח, עם הסטת המבט ואטימת האוזניים – יש לעודד את השיח על הדרכים הממשיות לקיים את זכות השיבה, ללמוד מסכסוכים אחרים בעולם, לבחון את המשמעויות המעשיות שלה ולהתמודד עם האתגרים והבעיות העולים ממנה.

האם הצעות קונקרטיות ירגיעו את הפחד המקנן בליבי? האם הן יתנו לי עירבון לחיים טובים יותר? האם הן יוכלו לצפות את העתיד ולהרגיע אותי? לא בטוח. אבל חייבים להתחיל את התהליך כדי להגיע לנקודת תצפית טובה יותר על המציאות, וזה הכי הרבה שאני יכולה לאחל לעצמי, לעם שלי, ולעם השני שמצפה להתאחד עם אדמותיו, משני צידי הגבול.

 * רומי יצחקי, 32, תל אביב, יועצת לפרוייקטים באינטרנט