זקות נאסר
בן של פליטים מאיסדוד.

הראיון נערך בלוד ביום ג', 10.11.2009, ע"י דניאל רונן.

ש: כמה בני משפחה מניתם? האם המצב הכלכלי של המשפחה ושל העיר היה טוב?

ת: "המשפחה הכללית היו בה, עם האחים והדודים, היה קרוב ל-450 איש, הסבתות, הנכדים, ההורים.
הם היו חקלאים, היו להם פרדסים, פלחה , כמובן כרמים, בכפר איסדוד ומג'דל הם בכלל עסקו בענבים יותר.
התושבים, אנשי המקום, המצב הכלכלי שלהם היה טוב"

ש: מה היה כאשר הצבא הישראלי נכנס?

ת: "אחרי שהצבא הישראלי נכנס, הוא אסף את כולם וריכז אותם במרכז העיר ואמר להם שהם יכולים או לעזוב לרצועת עזה או ללכת למג'דל. לקחו את כל הצעירים, מגיל שמונה עשרה ומעלה, כמובן, לקחו אותם לשבי, לתשאול, השאירו כמה בשביל לבדוק איפה המטוסים נפלו"
"בהתחלה כביכול חשבו כי יוכלו להישאר לפי קווי החלוקה, מדינה יהודית ומדינה ערבית"

ש: איך הצבא הודיע על הריכוז? היו מודעות מראש? או בעזרת רמקולים?
ת: "לא, לא היו הודעות בכתב מראש, הודיעו ברמקולים ישר שהם נכנסו, הזקנים והנשים פחדו, כי אז השמועות אמרו שהיהודים טובחים באנשים בגלל דיר יאסין , אז לקחו את הצעירים לשבי, אז התושבים אמרו לא, אנחנו רוצים ללכת לעזה עם הצבא המצרי, אמרו לזקנים ולנשים שמי שרוצה שילך למג'דל או לעזה או ללוד, מי שהיה קומוניסט אמר שהוא נשאר עם המדינה, אמרו שאנחנו פה נולדנו אז כאן נישאר, אז יש הרבה ממג'דל שגרים בלוד, וחלק מתושבי איסדוד היו במג'דל, כי היו קרובי משפחה וחברים"

ש: תושבי איסדוד חשבו שיצטרכו לעזוב את העיר לצמיתות?

ת: "לא, הייתה פרופגנדה שאמרה שעם הזמן אנחנו נחזור, זו הייתה התעמולה בצד הערבי"

ש: האם הייתה מנהיגות צעירה בקרב התושבים?

ת: לא זוכר מאיזה כפר היה, הביאו חמש גופות בלי ראשים זרקו אותם באמצע הכפר ואז האנשים אמרו  שעכשיו יטבחו בהם, אז הם אמרו לאבא " עבדאללה, אנחנו לא חוזרים, אנחנו פוחדים, לא רוצים להישאר פה", ואז הממשל כמובן לא מצא חן בעיניו שהקומוניסטים אומרים לאנשים להישאר"
"בדרך כלל היה סבא מצד אמא, הוא היה המנהיג של המשפחה, אבל הם היו שומעים את הצעירים, אבל המבוגרים היו המנהיגים"

ש: שאר המשפחה לאן היא הלכה, איך הלכה ומה לקחה איתה?
ת: "נשארה אחותי ואמא שלי, אז ההורים של אמא והדודים שאלו אותה למה את נשארת במג'דל בואי איתנו לעזה, אז אמא ואחותי, שהייתה אז קטנה הלכה איתם לעזה,אמא מספרת לי מה שהיה בעזה, שהלכו בעזה, מה זה, אין אוכל, הצלב האדום לא היה, ירד שלג, היה קר כל כך, איפה שהם ישבו, תינוקות נפטרו, מבחינת אוכל היה ממש דל, כמובן היו הפליטים מכל הכפרים באזור עזה, מה זה אוכל , היא אומרת, בקושי אכלו, ואחר כך בחורף ירד שלג, והמון תינוקות מתו, כי לא היה את כל הטיפול והציוד, אחר כך הגיעו רופאים מצרים ואז טיפלו בהם, אבל מה זה, איזה טיפול, לא טיפול טוב."
"ב-67 אימא שאלה את בני המשפחה שנשארו שם מה היה המצב אחרי שהיא עזבה, הם אמרו שהם ישבו באוהלים עוד שנתיים, עד שאונר"א באו הם חיו באוהלים, הם הגיעו לעזה ברגל, מאיסדוד ועזה זה לא מרחק, היו להם כמובן חמורים וגמלים. אבא היה חכם, הזהב לא היה חשוב, סה"כ צמידים שהיו לה על היד, וכסף לקחו, את הבתים הם השאירו כמו שהם, שמיכות לקחו וזה, אומרת לי אימא, הם חשבו שהם יחזרו, אוכל מה שהיה להם באותו הרגע לקחו והכסף אזל מהר מאוד, שם (בעזה) לא היה מה לקנות, גם אם היה סכום כסף לא היה מה לקנות"
"כל האזור חשב שהם יחזרו הביתה, בגלל תכנית החלוקה, איסדוד נמצאת בתחום המדינה הפלסטינית אז חשבו שיחזרו, חשבו שזה רק זמני"
"לא הייתה אפשרות לשום תקשורת בין עזה לישראל, המושל הצבאי עשה טובה לאבא שלי ועזר לו להביא את אמא שלי ואחותי מעזה, אבל לא היו מכתבים ולא כלום"
"היה הרבה פחד, כולם פחדו, הם פחדו מהצבא הישראלי, הם פחדו בגלל הטבח בדיר יאסין, הם חיו בתוך הפחד הזה."