מחמד מסטפא אבראהים אלסַעְדִי
נולד באסדוד, 1933

ראיון מוקלט ע"י ארגון "Palestinian remembed" שנערך בספטמבר 2007, יצא ב-28 לדצמבר 2007.
תורגם ע"י לינה ע'נאים וסמיח ג'בארין במסגרת עבודת הגמר של דניאל רונן.

מראיין:
זהו הפרק החמישי של המפגש, אנחנו רוצים לדבר איתך על הסוף של הקרבות, כשהכנופיות הציוניות נכנסו. האם התושבים של הכפר עוד היו בפנים?
מרואיין:
רוב האנשים כבר עזבו עם המצרים, המצרים ביקשו מאיתנו לעזוב את הכפר.
מראיין:
איפה היו המצרים?
מרואיין:
הם נרצחו בעמדות שלהם עוד לפני שנכנסו הציונים והחלק שלא נרצח עזב.
מראיין:
איזה חודש?
מרואיין:
יוני או יולי.
מראיין:
אם כך למה היהודים נסוגו?
מרואיין:
כשראו שיש התנגדות חזקה מצד המצרים הם נסוגו והחלו להפציץ אווירית.
יום אחד המצרים אמרו שהם נסוגים.
מראיין:
בוא נדייק בדברים, הם התקיפו אתכם באמצע הלילה עם ארטילריה ומטוסים?
קטיעה של המרואיין: רק לאחר 20 יום המצרים נסוגו.
מראיין:
מה עם השאהידים שהיו בכפר, הם היו בני הכפר או שהם היו מחוץ לכפר? האם הם נקברו כשהאידים?
מרואיין:
אני לצערי לא זוכר את השמות של האנשים שנפטרו בקרבות.
מראיין:
אבל האם קברתם אותם כיאות?
מרואיין:
בכל מקרה היו צעירים שהלכו עם המצרים ועזרו למצרים לקבור את המתים בחולות.
לאחר כמה ימים המצרים התחילו לקחת את המתים שלהם וקברו אותם באלמג'דל או שהם לקחו אותם בחזרה למצריים.
מראיין:
מה גרם לכם, אם הייתה התנגדות, לעזוב את הכפר?
מרואיין:
זה היה המצרים.
מראיין:
מה זאת אומרת המצרים, מה הם אמרו לכם?
מרואיין:
זה היה קצת לפני שקיעת השמש. הם (המצרים) אמרו לנו לעזוב.
מראיין:
אמרו לכם את זה במגפון?
מרואיין:
לא, מה פתאום, המושל הצבאי המצרי היה באמצע הכפר והוא ציווה על אנשים לעזוב.
מראיין:
אף אחד לא התווכח איתו?
מרואיין:
מי יעיז להתווכח איתו, מי יעיז לשאול אותו מה הסיבה?
מראיין:
מה עם האנשים המבוגרים, מנהיגות הכפר, לא ניסתה לדבר עם המצרים?
מרואיין:
לא, פשוט אמרו לנו לקום ולעזוב ואמרו לנו שאם נישאר פשוט נמות.
וכשהיהודים נכנסו זה לא שכולם כבר עזבו את הכפר היו את אלו שנשארו בכפר.
מראיין:
בוא נתרכז קצת חאג', הצבא המצרי ציווה עליכם לעזוב, ואנשים עשו כמצווה, אבל איך אנשים עזבו, איך המצרים עזבו?
מרואיין:
כל דרך שהיה אפשר לנסוע בה הם נסעו בה ונסעו לכיוון הים, בקרבת אלמג'דל.
ובחולות כל רכב שהיה שוקע בחולות היו עוזבים אותם פשוט והחיילים לא נסעו ברכבים, הם פשוט צעדו ברגל והתושבים של הכפר יחד איתם.
מראיין:
ובזמן הזה האם הותקפו?
מרואיין:
אפילו לא ירייה אחת.
מרואיין:
מאסדוד לרצועת עזה שום ירייה שום כלום, בקרבת הים.
מראיין:
מי שיצא עם המצרים זה היה חלק קטן או גדול מהתושבים?
מרואיין:
רוב תושבי הכפר עזבו עם הצבא המצרי. נשארו רק תושבים מאוד מאוד מבוגרים שלא יכלו לעזוב.
מראיין:
אתה זוכר מה לבשת באותו יום?
מרואיין:
כל אחד היה לבוש או בג'לאבייה או בקומבז או במכנסיים רגילות וחולצה.
מראיין:
אז אתה אומר שהיציאה הייתה המונית והקבוצה של הממש זקנים הייתה קבוצה יוצאת דופן שנשארה, האם השארתם תינוקות מאחוריכם?
מרואיין:
לא. היהודים לקחו אחד הוא היה דודן שלי והוא היה מורה בית ספר שלימד אותנו והוא קרא לאנשים להישאר בכפר הוא הפציר באנשים להישאר, הוא היה היחיד שהפציר בנו להישאר הוא הפציר בנו לא ללכת עם המצרים.
מראיין:
לאן הוא הלך?
מרואיין:
הוא הלך לרמלה ומאז הוא שם, אני לא יודע אם הוא בחיים.
מראיין:
הוא נשאר בכפר?
מרואיין:
אבל מה לעשות העיר נכבשה.
מראיין:
ומה עם הזקנים שנשארו מאחור?
מרואיין:
חלקם נפטרו וחלקם נאספו על ידי המשפחות שלהם יותר מאוחר.
מראיין:
האם היהודים עשו להם משהו?
מרואיין:
לא, כלום, הם שמו אותם בעמדות חשופות שיגידו אם מישהו בא ולתת אות.
כל האחרים שהיו חייבים לחזור לכפר היו עושים את זה בסוד וזהירות.
מראיין:
האם רצחו מישהו מהזקנים האלה, העמיסו אותם על מכוניות?
מרואיין:
יש כאלה שזרקו אותם לאלמג'דל, יש כאלה שנפטרו.
מראיין:
האם מתו בגלל מחסור של מזון?
מרואיין:
אני לא יודע, אלוהים יודע.
מראיין:
כשיצאתם, המקום הראשון שהשתקמתם בו היה קרוב לאסדוד או יותר לעזה?
מרואיין:
הלילה הראשון שעברנו היה באלחמאמה, אצל קרובי משפחה.
מצאנו את התושבים של אלחמאמה מתכוננים גם לעזוב, כבר היו בהליכה, הם התכוונו ללכת לאלמג'דל.
מראיין:
בזמן העזיבה שלכם, לקחתם איתכם את הדברים שלכם?
מרואיין:
 מי יכול כבר להעמיס דברים ולקחת אותם? חוץ מזה בדרך המסלול של העזיבה, יש המון התנחלויות, בגלל הפחד מההתנחלויות אנשים העדיפו ללכת במקביל לים כי שם לא היה כלום.
מראיין:
לא לקחתם דברים על הראש, על הגב?
מרואיין:
מי שיכל לקחת דברים לקח על הראש, על הגב, לקח קצת קמח, קצת שעורה, אפילו לא שקים לקחנו, לקחנו ממש קצת, אבל כמה כבר אפשר לקחת? האנשים פשוט, ברגע שהמצרים נסוגו, חששו שאוטוטו היהודים נכנסים לכפר.
מראיין:
אתם הייתם במצב של פאניקה ורציתם לעזוב מהר?
מרואיין:
אנשים פשוט הלכו לים, רצו ללכת לכיוון הים.
מראיין:
אם אני מבין נכון, מה שמנע מכם לקחת איתכם דברים זה המחסור בתחבורה?
מרואיין:
שמע, מי שהיה לו חמור או גמל בטח שהוא שם עליו דברים.
מראיין:
ומצד שני בטח חששתם מהמתקפה של היהודים?
מרואיין:
בטח, בגלל שהמצרים נסוגו הבנו שכל רגע הכפר עומד ליפול.
מראיין:
האם הספיקו לנעול את הדלתות שלהם?
מרואיין:
יש אנשים שהספיקו אבל אלו היו מעטים, אחרים לקחו את המפתח איתם אבל לא הספיקו כלום ואחרים לא חשבו על זה בכלל.
מראיין:
האם מפתח הבית שלך איתך?
מרואיין:
לא.
מראיין:
האם הייתה תחושה אצלכם, שלעזוב את הכפר זה לפרק זמן קצר?
מרואיין:
כן, חשבו שנחזור מהר.
מראיין:
אז מה הערכתם, לכמה זמן תעזבו?
מרואיין:
אנחנו חשבנו שאולי חודש חודשיים זה יקח ואז נחזור, או שאיזה שהוא כוח ייכנס לתמונה ויצליח להחזיר אותנו, אבל טעינו, זה נמשך ונמשך, ביום השני כבר היינו באלחמאמה וביום השלישי חצינו כבר כברת דרך, וביום הרביעי לגַ'בָּאלְיָה ואחרי גַ'בָּאלְיָה, עזה.
מראיין:
אתה יכול לתאר את המחזה האחרון שראית בכפר, מה התמונה שנחרטת לך מהכפר?
מרואיין:
המחזה היה, התושבים מעמיסים את המעט שיש להם ועוזבים, זאת אומרת חורבן. הרבה אנשים לא העזו להביט לאחור, כי פחדו לראות שהכפר פתאום תחת שליטת היהודים. אבל היהודים לא נכנסו לכפר ישר אחרי שעזבנו, הם נכנסו יום יומיים אחרי שעזבנו. לא הייתה לא התנגדות ולא כלום ביומיים האלו, המצרים כבר עזבו, אפילו חלק מכלי הרכב שלהם הם עזבו מאחור.
מראיין:
האם לקחתם איתכם את החיות שלכם, הבקר, העדר?
מרואיין:
יש חלק שלקחו ויש חלק שלקחו את הבקר בשביל להעמיס עליהם את המזרונים, מי שהיה לו פרד לקח אותו, כי אנשים ידעו שהדרך לא טובה לכלי רכב.
מראיין:
טוב אז בוא נבין אתם הלכתם לכיוון מערב?
מרואיין:
מערב- דרום, אל הים.
מראיין:
אלחמאמה הוא מדרום לכם.
מרואיין:
דרום מערב.
ואלג'ורה עוד יותר מערבה ממנה, על הים ואלמג'דל לידה.
מראיין:
האם עזרתם אחד לשני כשעזבתם והטענתם דברים או שכל אחד פשוט דאג לעצמו?
מרואיין:
לא, זה היה כמו ביום הדין, כל אחד פשוט דאג לעצמו. יש לי דוד, אח של אבא שלי, שלקח לו ארבעה ימים עד שהגיע לעזה. ודוד שלי מצד אימא היה פצוע ברגל, יש לו אימא שהייתה לפחות מעל גיל 90 והוא נשבע שאפילו אם הוא מת עם הפצע ברגל הוא לא יעזוב אותה והוא חייב לקחת אותה איתו. והוא אכן לקח אותה איתו, היא הייתה דודה שלי, היא הלכה בעזרת מקל הליכה.
מראיין:
היא המשיכה ללכת איתכם?
מרואיין:
לא, לא איתנו, איתו, יחד עם דוד שלי.
מראיין:
המקום הראשון שהגעתם אליו היה אלחמאמה וביליתם שם יום אחד?
מרואיין:
לילה אחד, נשארנו שם אצל קרובים, כשהגענו הקרובים אמרו שהם בעצם תיכף עוזבים.
מראיין:
חכם מי שמציל את נפשו.
מרואיין:
הלכנו לעוד כפר באזור, הכול היה לפנינו, אנשים פשוט ישנו על החול, בחוץ, עד למחרת ישנו על החולות.
מראיין:
טוב בוא נדבר על הצמא והרעב.
מרואיין:
היינו פשוט עוברים ליד מקורות של מים בכפרים שעברנו, מי שהיה לו קצת לחם היה אוכל אותו ונותן לילדים שלו, אבל לא היה יותר מזה, היינו חייבים ללכת הלאה.
מראיין:
איך היה מזג האוויר?
מרואיין:
זה היה לקראת סוף הקיץ, לא היה חם מדי.
מראיין:
הכפרים שעברתם דרכם, עזרו לכם מבחינת מזון?
מרואיין:
האמת שכן, היו אנשים שעזרו, אבל היו אנשים שהתחילו ללכת כמונו.
מראיין:
האם עברתם דרך מחסומים של יהודים?
מרואיין:
לא, בדרך שלקחנו לא היו יהודים. היהודים היו בצד המזרחי.
מראיין:
אתה חושב שהיהודים היו מעוניינים לתת לכם ללכת כמה שיותר?
מרואיין:
אני חושב שהם חשבו, למה לא לתת להם לעזוב לנצח. הם בטח חשבו להם, שהצבא שיש לו נשק נגד מטוסים ונשק טוב, והוא קם ועזב, אז מה יש לו לעשות נגד אזרחים. אם החייל המצרי אומר לך לעזוב, אז חַ'לַס, אין מה לעשות.
מראיין:
אמרת אלחמאמה, ואחרי זה אלמג'דל ואחר כך גַ'בָּאלְיָה ואז עזה, תוך ארבעה ימים הגעתם לעזה?
מרואיין:
כן.
מראיין:
ואז גרתם ישירות בתוך עזה?
מרואיין:
גרנו בהתחלה בפריפריה של עזה, אלשַגָ'אעִיָּה. העברנו כמעט את כל החורף  באלשַגָ'אעִיָּה.
מראיין:
אתה מתכוון למחנה הפליטים אלשַגָ'אעִיָּה או לעיר אלשַגָ'אעִיָּה?
מרואיין:
לא, עוד לא היו מחנות פליטים בזמנו.
מראיין:
אז איפה גרתם באלשַגָ'אעִיָּה?
מרואיין:
בבתים, היינו שוכרים בתים, היו מבקשים לירה או חצי לירה לחודש.
מראיין:
כשהתחלתם לגור שם, היו ניסיונות לחזור לכפר, לקחת דברים?
מרואיין:
היו כמה אנשים שחזרו לכפר, הביאו בעיקר קמח ושעורה, ודברים שהחביאו מתחת לאדמה, וחלק מתו בדרך.
מראיין:
האם אתה חזרת?
מרואיין:
לא.
מראיין:
אף פעם?
מרואיין:
אף פעם, לא אני ולא אחים שלי.
מראיין:
ואבא שלך, גם לא?
מרואיין:
אבא שלי היה מת כבר ארבעים שנה לפני.
מראיין:
מה היו מספרים לכם אלו שהצליחו ללכת לשם?
מרואיין:
הייתה שם דרך שנקראה יאפא- אלמג'דל, היו באים מצפון ועוברים אותה, היית רואה מרכבות וארטילריה, שהיו נוסעים לכיוון אלמג'דל. מי שהיו תופסים היה נחשב כמת, ומי שהיה הולך לשם, היה מת. משם היו הולכים לאלמג'דל ומאלמג'דל היו עוברים במקומות הלא מיושבים, ביום היו ישנים ובלילה היו הולכים עד שמגיעים לעזה.
מראיין:
אתה זוכר שמישהו נפטר בזמן מסעות כאלו?
מרואיין:
כן אני זוכר. היהודים לקחו אותו בדרך, ורצחו אותו.
מראיין:
טוב, כשהם חזרו לכפר מה הם ראו שם?
מרואיין:
חורבן.
מראיין:
והמבוגרים שאמרת שנשארו שם, עדיין היו שם?
מרואיין:
לא, מה פתאום, אלו שנשארו היו ממש זקנים, ובזמן הזה כבר רובם מתו, זה היה כנראה גם מהקור. אחרי שהם נפטרו הכול כבר היה אבוד, זה היה הסימן.
בחורף הראשון, הגיעו יהודים תימנים והם התחילו לאסוף את העצים באלג'ורה.
העולים האלה, כמו שעשו לנו טרנספר והעבירו אותנו מפה, ככה הביאו אותם לכאן. בכל זאת היו אנשים שהולכים לתימנים האלו, והתימנים אמרו שהם יודעים שזה הרכוש של הערבים ולא שלהם. בדיוק כמו שהאו"ם בנה כל מיני אוהלים לפליטים הפלסטינים הוא גם בנה אוהלים לעולים.
בחאן יונס, גַ'בָּאלְיָה ודיר אלבַּלַח היו גגות רעפים, זה אפיין את המקומות האלו.
גרנו במחנה פליטים "אלשג'אעיה" ושכרנו שם בתים, ואז עברנו למחנה פליטים "שעטה" וקיבלנו אוהלים בשביל לגור בהם ואז אמרו שיש מבנים במחנות שהם יותר מרכזיים כמו "דיר אלבַּלַח ", ואז עברנו ל"אלנֻסַירָאת" (מחנה פליטים), האוהלים האלו לא החזיקו הרבה זמן אז כל שנה היינו צריכים להחליף אוהלים, שהינו באלנֻסַירָאת 20 שנה.
מראיין:   
אתה יכול לספר עוד על המחנה.
מרואיין:
בנינו את המחנה מחול ומרעפים, בשנה הראשונה, כשהיה חורף, הייתה דליפה.
הגיע האו"ם , ובנה חדרים, 8 חדרים 2 לכל כיוון (מזרח, מערב צפון ודרום), מבחוץ הם בנו מהחומר....
מראיין:
אז מה העזרה שהאו"ם נתן לכם?
מרואיין:
אוכל, כל חודש היו נותנים לנו חמישה קילו קמח, קצת סוכר, קצת אורז קצת שמן.
מראיין:
בפעם הראשונה נתנו לכם אוהלים, הם נתנו לכם עם זה מזרונים, שמיכות או משהו?
מרואיין:
כן, הם היו נותנים לנו כמה שמיכות.
מראיין:
ומה עם בגדים?
מרואיין:
כן הם נתנו קצת בגדים.
מראיין:
תגיד לי, חאג', הם בנו בתי ספר במחנה הזה?
מרואיין:
כן, הם בנו הרבה לא רק אחד. הם בנו שניים לבנות, אחד יסודי ואחד חטיבת ביניים ליד מרכז המשטרה, ועוד אחד לבנים, גם יסודי וחטיבת בניים, זה היה בדרום המחנה וגם בנו מרפאה. המחסן של האוכל היה בונקר של הצבא הבריטי. במקום הזה היה הצבא הבריטי לפני, זה היה בעצם בית מעצר לאסירים שהצבא הבריטי עצר. לאזור הזה קראו "קלאבוש", כשעצרו אנשים הכניסו אותם לשם.
התחילו להיות מורים ותלמידים.
מראיין:
ומה עם בריאות ורפואה.
מרואיין:
רגיל.
מראיין:
ומה עם מים, היו ברזים?
מרואיין:
בהתחלה אונר"א הייתה מביאה ברזים של מים ואז התחלנו להשתמש במתקנים של מים, ואז הפסקנו לעשות את זה.
מראיין:
מה עם שירותים ומקלחות?
מרואיין:
זה היה ברחובות, ואז עשינו שירותים נפרדים לנשים וגברים במקום אחד, בנינו את זה מחול, ועשינו חורים ששאבו את המים מהשירותים, אבל לפעמים זה נסתם והריח היה לא טוב, ואז אמרו לנו שאם זה המצב אז שכל אחד יבנה שירותים בבית שלו, השירותים זה בעצם חור שעשינו באדמה.
מראיין:
עובדי ניקיון היו שם?
מרואיין:
כן.
מראיין:
הגישו לילדים ארוחות חמות?
מרואיין:
כן, היו מנות חמות והגישו חלב לילדים.