מילים ליום הנכבה במסכה 
 20/4/10  קלר אורן

שלום לכולכם! קודם כל תודה על שניתן לי לקחת חלק באירוע זה. עבורי כל השתתפות בפעולה עם פלסטינים– יש בה הבט מבריא ומקרב את האפשרות שנהיה שותפים מלאים לעיצוב עתיד מקובל על שתי הקהילות. כדי שזה יקרה עליי קודם כל לבקש את סליחתכם על הסטוריה ארוכה של קיפוח, התעמרות, דיכוי והפליה.
החל מגיל מסוים מתחילים לדרוש מילד שיקבל אחריות על מעשיו, שיבין את השלכותיהם ויפעל לתיקון המצב. באסלאם וביהדות מקובל להתייחס על נער בן 12 – 13 כאל מי שצריך לתת דין וחשבון ומטילים עליו אחריות. הנער המוסלמי נדרש לצום רמדאן, גם הנער היהודי מקבל על עצמו עול מצוות. מדינת ישראל עברה מזמן את הגיל הזה ולא נמצא עד עכשיו מי שידרוש ממנה לקבל אחריות על מעשיה.

העוול שנגרם ליושבי המקום הזה ב- 48 עצום. אבל גם המקרבן נושא עמו מועקה איומה: לא קל להיות זו שבשמה נעשו הדברים. לא קל להיות הכובשת, המפלה, העוקרת, המגרשת. ההוויה שלי כישראלית לא תהיה אף פעם שלמה ובריאה כל עוד מצב של חוסר צדק משווע לא יתחיל לבוא על תיקונו. זהותי אינה נפגמת אם אני מקבלת אחריות ומכירה בעוול הנורא שנגרם לעם הפלסטיני – אלא ההיפך בדיוק.
דווקא הכרה באחריות, שהממסד הישראלי ורוב הישראלים רואים בה צעד הרה אסון, היא  נקודת פתיחה חיונית לקראת דיאלוג אמיתי וישר עם הפלסטינים, דיאלוג שעשוי להוביל לפיוס ולסיום הסבל של הפלסטינים ובעיקר של הפליטים מביניהם.  פרופסור יהודה שנהב בספרו החדש "במלכודת  הקו הירוק" מצביע על כך  שבכל ניסיונות המשא ומתן, הישראלים דיברו בשפת 67 ואילו הפלסטינים דיברו בשפת 48 , ולכן לא היתה אפשרות להשיג הבנה.
כשאנחנו באים היום למסכה ומציינים את הנכבה, אנחנו גם חושבים על תכנון מעשי של שיבה לכפר, מתוך הבנה ושכנוע פנימי שרק תיקון העוול והכרה בזכות השיבה יובילו אותנו לעתיד ראוי. העובדה שהנכבה נוכחת בשיח הישראלי היום, העובדה שקבוצת ישראלים משתתפת בפרויקט של "זוכרות" שמטרתו לתכנן שיבה בפועל – כל אלה מפיחים בי תקווה שנוכל לקיים דיאלוג  וליצור מסגרת שלא יהיו מבוססים על הפליה ועל שלילת זכויות.

לדיווח ב-ynet