לאנדרו יקר שלי,

כבר איזה זמן שאני מסתובב בהרגשה מוזרה לגביך. שמח על הקִרבה והאהבה אליך, על השיחות הרבות, על כך שאתה נעשה איש מבוגר. אבל זה גם קשה. לא צפוי. אי אפשר להתכונן לזה שפתאום הילד החייכן הזה מתמונה שאני נושא איתי בתעודת הזהות הוא כבר איש גדול שיודע כל כך הרבה. זו הרגשה שבוודאי חווים הרבה מאוד הורים בעולם. כלומר, בחלק של העולם שבו יש להורים הפריבילגיה להזדקן קרוב לילדים ולילדות שלהם בלי להיפרד מהם בגלל מצב כלכלי או בטחוני או אחר. אבל נראה שמתקרב זמני איתך. כלומר להיפרד. לפחות לאיזה זמן. כי פתאום אתה איש גדול ויפה בן תשע-עשרה וחצי. כשיצאת לאוויר העולם עם הזריחה בכיתי המון, מהתרגשות. רצתי לדוד שחיכה בחוץ והוא נבהל מהבכי שלי, עד שהצלחתי לומר משהו ולהרגיעו. היום אני קצת מבוהל, כי אתה שוב יוצא לעולם. מקווה שתסלח לי.

לפני כמה ימים היינו יחד באחד המקומות הכי ישראליים שיש: לשכת הגיוס בתל השומר. הייתי כל כך גאה ללכת איתך שמה. קמנו מוקדם בבוקר. רואים עליך בתמונה.

התכוננתי לזה כמו אבות רבים שמתרגשים ללכת עם בניהם ללשכת הגיוס לצה"ל. כבר הספקתי לספר על כך להרבה א/נשים עוד לפני שהלכנו לשם. גם בארופה יצא לי לספר על כך לחברים טובים. שאתה לא תשרת בצבא הישראלי. לא קורה לי הרבה שאני כה גאה בילדים שלי שעושים משהו כה משמעותי. מה זה אומר עלי?

הפתעת אותי בעניין זה. כשבאת אלי לפני כשנה וחצי עם הבשורה שאתה לא מתכוון לשרת בצבא, התפלאתי, לא ציפיתי לכך. כלומר רציתי שכך יהיה ואתה בוודאי גם ידעת, אבל איכשהו לא הייתי בטוח שכך תנהג. חשבתי שאולי תעדיף לשרת כג'ובניק קרוב לבית כדי לא לעורר בעיות. רציתי לראות כיצד תנהג בפועל.

הנחישות שלך לא לשרת בצבא, ההתמדה וההשקעה שלך בזה עוררו את הערצתי. ולפני מספר ימים סגרת את הפרק הזה עם "צבא ההגנה לישראל". זה היה מבצע בזק. בערך שעה כולל מציאת חניה ופחית שתייה של אחרי.

וכמו להראות שההשתמטות שלך מהצבא, קרי האזרחות האחראית שהפגנת, לא מובנת מאליה, אמרת לי כשהיינו בדרך חזרה לאוטו ש"אם אפשר היה, הייתי עושה טירונות שלושה חודשים וחוזר הביתה, רק כדי לחוות את זה כי זה נראה לי כיף." "היית יורה גם?" שאלתי, וענית שעל זה היית מוותר. נכון, יש בזה משהו כיפי. היחד הזה, הקבוצתיות שמתגבשת כמו בדרך נס מתוך אנונימיות וניכור, ההתרגשות הגברית מיליטריסטית הזו כה כובשת, שקשה להתנגד לה. אני זוכר היטב רגעים רבים של הנאה בצבא. היום אני נבוך ומתבייש להיזכר בכך, אבל זה חלק ממני. לא יועיל לי להתכחש לזה. אני מקבל את החלק הזה שבי באהבה ומודה לך שאתה עוזר לי להתגבר עליו, להבין שזה משהו שלא הייתי צריך לעשות, ולפעול לכך שעוד רבים ילכו בדרך הסירוב לשרת בצבא האכזרי שהקמנו כאן.

לי היה מזל מסוים לא להיתקל הרבה ב"עוולות הכיבוש", מושג כה שטוח לעומת המציאות שמנסה לייצג. מהיום שהתגייסתי, כמו כל אזרח טוב בזמני ובקיבוצי, התנגדתי לכיבוש בשטחים אבל זה היה עניין אישי, לא פוליטי, כלומר כזה שמוביל לפעולה משמעותית על הסביבה. זכורה לי חוויה אחת מפרק הטירונות במחנה בגדה המערבית, ליד שכם. יצאנו מספר טירונים יחד עם סַמָּל להציב מחסום מאולתר כדי לבדוק מכוניות של פלסטינים. המכוניות היו מגיעות למחסום והא/נשים היו יוצאים מהן, נעמדים בשורה ומציגים תעודות זהות. הדבר נעשה בשקט, ללא התנגדות, כפעולה אוטומטית או תאטרלית שכל שחקן בה יודע את תפקידו ומבצעו ללא דופי וללא עוררין. היינו מבקשים מהנהג לפתוח את הבגאז' כדי לבדוק את תכולתו. חלק מהחיילים היו לוקחים לעיתים פרי או משהו אחר לאכול מהמכונית. אף אחד לא מחה. החיילים השתעשעו מהסיטואציה. אני נגעלתי ממנה. נגעלתי בעיקר מהבנאליות שבה, מכך שהיא כה מובנת מאליה. כך היינו שם מספר שעות. כשיצאתי הביתה בשבת לאחר מכן, היה לי ויכוח קשה עם ההורים שלי, יעל ואבואלו היקרים שלך. זעמתי על הכיבוש הנורא הזה ועל כך שאני חלק ממנו... לא זוכר בדיוק. אולי כעסתי על כך שבכלל באנו לכאן, לארץ, להיות כובשים. הם ניסו להרגיע אותי. מן הסתם טענו שאני שם, במחסום ובצבא, משמש סוג של בלם מפני ההתעמרות החופשית של החיילים בפלסטינים. כיום, יותר משאני מתבייש שהשתתפתי בזה, אני מבין את זה כחלק מתהליך ההבנה שלי את המציאות בארץ הזו, במדינה היהודית הגזענית בה אנו חיים. 

עד לשירותי הצבאי הייתי מוגן בתוך הבועה שלנו בקיבוץ. גן עדן אמיתי, כפי שסיפר דוד שלי להורים שלי לפני למעלה מארבעים שנה כדי שיבואו מארגנטינה לחיות בו. השירות הצבאי, גם הוא סוג של בועת חיים, פרק זמן מופקע על-ידי המדינה שבמהלכו מתנהל היחיד בתוך מרחבים צבאיים במשך רוב הזמן. אבל לעיתים יוצא החייל להתחכך ב"אוכלוסייה עוינת". עצם המגע עם בני-האדם שאותם כובש החייל יוצר קונפליקט בינו לבין הפלסטיני הנכבש. ושם, בתוך המדים, אנושיותו של החייל מוגבלת מאוד. הוא נזקק למאמץ עילאי כדי להתנגד לאווירה המיליטריסטית הכובשת את גופו. וגם אם יתנגד, תהיה התנגדות זו יעילה רק לעיתים רחוקות מאוד.

העירוב בין הצבא לחוץ קורה גם בלשכת הגיוס. מרחב היברידי שבו נעים משפחות וחברים עם יקיריהם המובאים לגיוס לצבא. יש שם רחבה שהיא כבר-בפנים, חלק מהמתחם הצבאי, אבל המשפחות עדיין מלוות בה את החיילים שבדרך.

 התרגשות גדולה יש באוויר הרחבה הזו. מין תחושת ישראליות נעימה ודביקה כזו של כולנו יחד למען כולנו. הרבה חיוכים וצילומים אחרונים לפרידה. לא רבים המקומות בצבא בהם ניתן לצלם כך בחופשיות. הצילומים הם חלק מטקס שיגור הנער לעבר עתידו הישראלי כל כך. הצילומים האלה יפארו את אלבומי המשפחות הגאות ואולי, חלילה, בבוא היום גם ישמשו כתמונת מזכרת לחייל שנפל במילוי תפקידו.

גם אנחנו היינו שם עם המצלמה. גם אנחנו כדי לפאר את אלבום המשפחה. התמונות האלה יזכירו לנו לתמיד את הסירוב שלך להשתתף באורגיית הכוח הצבאית-ישראלית. התמונות האלה גם יזכירו את אלה שביניהם היינו שם, אלה שהמשיכו פנימה כשקרא להם הכרוז הצבאי. כמו קול אלוהי שנגלה הוא קורא להם להתייצב ולעלות לאוטובוסים שיובילו אותם משם. הכל נעשה בסדר מופתי. שוב, ללא התנגדות גלויה. רק אתה ושכמותך מפרים את הסדר הזה. מייצרים כיוון תנועה אחר בגופכם. במקום להיפרד שם אחרי התמונות האחרונות עם המשפחה, אתה ממשיך איתי אל הדלת המסתובבת המשגרת אותך חזרה אל מגרש החניה, חזרה למקום העבודה שלך. או, יותר נכון, לשגרירות ברזיל כדי לסיים הסידורים לקראת היציאה שלך את הארץ.

ברחבת הבין לבין הזו מוצב לוח מואר גדול שעליו מופיעים שמות הצעירים המתייצבים לגיוס באותו יום. הלוח הזה מזכיר לי קיר הנצחה עם שמות החיילים ההרוגים. קיר מעודכן כזה, עם אורות אדומים. השמות האדומים האלה מוצבים שם גבוה ואנשים מצלמים גם אותם כדי לתעד את הרגע בו מופיע שֵם יקירם. 

הלוח עם השמות האדומים מזכיר גם לוחות של שדות תעופה. כמו שם גם כאן, ברחבת הפרידה לפני הגיוס, משוגרים אלה המסומנים על הלוח למקום אחר. מקום רחוק שלעיתים יש בו הרבה אי וודאות, סוג של הרפתקה. גם בשדה התעופה עוקבים אחרי הלוח כדי לראות מתי יגיע תורי לעלות על המטוס. וגם ברחבת הלִקראת-גיוס מחכים בהתרגשות ובחשש לרגע הפרידה הזה.

היה שם "איתנו" בלשכת הגיוס שר בממשלת ישראל, יצחק הרצוג, שבא עם משפחתו ללוות את בנו ביום גיוסו. הוא מחייך למצלמה שלנו כמו נותן לך את ברכתו שהיא ברכת השלטון לקראת דרכך החדשה. 

נראה שעוד יעבור כאן זמן עד שהשלטון יברך את אלה שמסרבים לקחת חלק בזרוע האלימה שלו עצמו. נוכחותו של השר מדגישה את היותו של הרגע הזה, המקום הזה, כה ישראלי. רגע שמתקבצים לתוכו כולם, או כמעט כולם, ראוי לדייק. בני שרים, עשירים, עניים, חילונים, דתיים (לאומיים), לבנים, שחורים, הומואים, סטרייטים ואפילו לא מעט ערבים שותפים, לעיתים בשמחה, לרגע הזה של לקראת גיוס. 

העירוב זה מבליט את היותו של הרגע הזה כה פוליטי. לכאורה הוא גם רגע מאד פרטי עבור כל משפחה, הרגע בו בנה מתגייס לצבא כדי לתת את תרומתו האולטימטיבית, כך נהוג לומר, לחברה. אימהות וחברות נפרדות בדמעה לעיתים, אבל הן עושות את זה שם, במקום החשוף לכולם. כמו בבית הקברות, כמו סביב מדורת השבט, גם ברחבת הלקראת-גיוס מותר להתרגש בפומבי. 

למעשה לא רק מותר אלא אפילו רצוי וראוי. חלק מהבאים משקיעים ומארגנים חבורת מתופפים שעושה שמח לקראת הגיוס. הם עושים במקום מסיבה עבור חברם. 

המסיבה הזו הופכת למסיבה של כולם. מוזמנים אליה בני ישראל כולם, אפילו אלה שאינם בדיוק ישראל. הם משלים עצמם שבהצטרפותם למסיבה יזכו להתחלק במתנות בסופה.

גם אני עסוק מאוד במסיבה הפרטית שלי במקום הזה שמערֵב אותה במסיבה הכללית מסביב. ההתרגשות שלי דומה לזו של הורים אחרים לידינו. גם הבן שלי כבר גדול (מאוד) וגם הוא עושה את מה שצריך, את מה שבחר לעשות כדי לחיות טוב יותר במקום הזה.

וההתרגשות שלך ניכרת מאוד. אתה בדרך כלל קוּל כזה, אבל שם, אחרי, עם הנייר המיוחל בידיך, התרגשת. חייכת. אמרת "רגע, בוא נשב לשתות משהו", כמו רצית להשהות את הרגע הזה לפני שעבר הלאה. 

רק כשראיתי את הנייר שמאשר את היותך בלתי כשיר לשירות צבאי הבנתי מה עבר עלי מאז אני הגעתי למקום הזה בנובמבר 1979.

עבורי, להתגייס לצבא היה מעשה מובן מאליו. כלל לא ערערתי על כך. והנה אתה, בן שלי, גדלת לשמחתי לסרב למובן מאליו הזה. אולי הפער הזה מסמן איזו תקווה לעתיד טוב יותר?

לפני עזיבתנו את רחבת הלקראת-גיוס הצטלמת לפרידה מהצבא כשאתה פורש את ידיך בשמחה והקלה גדולה. תנועת האווירון הזו מזכירה לי שגם אתה עוד מעט תיקח אותנו איתך לשדה התעופה להיפרד ממך ומחבריך הנוסעים לברזיל לטיול ארוך.

אני חושש מזה אבל שמח בשבילך. אני חושב על איך תסתדרו, למרות שסומך עליך מאוד, אולי יותר מעל עצמי... אני מודאג איך יהיה לאחיך בלעדיך. הקשר שלכם הוא אחד הדברים המאושרים בחיי, בטח גם בחייך. ואני חושש גם איך אני אסתדר בלעדיך כאן. הבטן לוחצת לי עכשיו כשחושב על זה. כי אני אוהב אותך וכבר מתגעגע.